אני לא מצליח להתרכז במשחק נגד תיכון "שילדס", והמאמן לא מפסיק לצרוח עליי. אני תוהה איך מיתרי הקול שלו עדיין לא נקרעו או איך הווריד בצווארו לא התפוצץ מרוב עצבים.
"קדימה, דניאלס, תתאפס!" הוא לא מפסיק לצעוק עליי, שוב ושוב ושוב. אני לא היחיד שחוטף מהמאמן שרשרת של קללות. כולם חוטפים ממנו. גם אלה שרצים על המגרש ומשחקים טוב.
אני עסוק בדבר אחד: בחיפוש אחר כריסטה בקהל הענק באצטדיון. כל מה שאני רואה זה נקודות שחורות שמריעות וקופצות. קולות הקהל מתערבבים. מצד אחד תלמידי התיכון שלנו שמריעים לנו, ומצד שני תלמידי תיכון "שילדס" שצועקים ומריעים לשחקנים שלהם. למזלי, התיכון שלנו מוביל על תיכון "שילדס", ובהרבה. כך שהסיכוי לזכות גבוה. אם נזכה, אז המאמן יצעק עלינו פחות על כך שלא היינו מאה אחוז על המגרש.
תלמידי תיכון "שילדס" הם בדיוק מה שחשבתי. חבורה של נערים מנופחים, שחושבים שהם יודעים לשחק פוטבול. ההורים שלהם שילמו עשרות אלפי שקלים כדי שילמדו ב"שילדס". הסיבה היחידה שבגללה נבחרת הפוטבול הגרועה של התיכון הזה נכנסה לרבע הגמר של התיכונים בניו-יורק היא השם של התיכון.
"פסק זמן," מודיע השופט.
אנחנו יורדים מהמגרש ובמקומנו עולות המעודדות עם הפונפונים הוורודים והתלבושת הכסופה עם הנצנצים. הן מתחילות לקפץ ולהריע, לשיר את ההמנון של קבוצת הפוטבול שלנו ולרקוד. הקהל של התיכון שלנו מצטרף אליהן בשירה וקופץ במקומו, מרעיד את האצטדיון.
אני מתיישב על אחד הספסלים, מסיר את הקסדה שלי ולוקח את בקבוק המים. אני פותח אותו ומקרב את הפייה לפי. המים הקרים גולשים במורד גרוני ונוחתים היישר בתחתית קיבתי. אני שותה את תכולת הבקבוק בכמה
לגימות בודדות ואז מטיח את הבקבוק הריק על הדשא הירוק, כמו שעשו חלק מהשחקנים. המעודדות מפסיקות לקפץ מצד לצד עם הפונפונים ויורדות מהמגרש. תם פסק
הזמן. אני חובש את הקסדה כדי לעלות למגרש.
"דניאלס," המאמן נעמד מולי רגע לפני שאני קם על רגליי, "אתה לא עולה למגרש." הוא מודיע.
"מה?" אני שואל פעור פה.
"ג'נקס מחליף אותך." הוא מנופף בידו וחוזר לעמדה שלו סמוך למגרש. הוא מביט בשחקנים שמתכוננים להמשיך
את המשחק. אני מוריד את הקסדה ומניח אותה לצדי. מביט בסבב המשחק החדש והמום מכך שהמאמן הוציא אותי החוצה. לוקח לי כמה רגעים להתעשת ולהתרומם מהספסל.
"המאמן, אתה לא יכול להוריד אותי מהמגרש!"
"לא עכשיו, דניאלס." הוא מתעלם ממני, עוקב אחרי שחקני הקבוצה שלנו שרצים אל השער הנגדי.
YOU ARE READING
Schizo
Romance״התמכרתי לקריסטל מת׳ באותה מידה שהתמכרתי לחיים.״ חייה של כריסטה קרוז משתנים באחת, כשבוקר אחד ניצבים בפתח ביתה שני שוטרים הנושאים בשורה שמטלטלת אותה ומובילה את דרכה במשעול אפל אל לב החשכה. בדרכה רווית הקשיים מתעדת כריסטה את קורותיה ביומן. נייט דניא...
