Schizo

פרק 16

המוות הוא לא רחמן גדול, לכן כולנו צריכים להפסיק להתגרות בו.

דף מספר 11.

שנה מאז המוות של אבא.

אני יתומה, והעובדה הזאת מכה בי היום. אין לי הורים. אין לי את השניים שאמורים להיות הגיבורים בחיי. את אימא אף פעם לא הכרתי, היא מתה בזמן הלידה שלי. אבא עזב אותי והצטרף אליה בדיוק היום לפני שנה.

אף פעם לא עקבתי אחרי תאריכים, אבל החמישה עשר באפריל תמיד יהיה חקוק בזיכרוני. לא אשכח את השוטרים המזוינים שהופיעו בפתח ביתי והרעידו את
עולמי עם ההודעה על התאונה שאבא היה מעורב בה.

למה? למה, אבא? למה שתית כל כך הרבה באותו לילה? תמיד היית שותה, אבל למה הפעם איבדת את השליטה?

השארת ילדה קטנה ואבודה בעולם, הילדה הקטנה שלך. הילדה הקטנה שהוענקה לך במתנה מאהובתך, שהייתי אמורה לקרוא לה אימא.

אני כל כך מתגעגעת, אבא. אני רוצה שתחזור. אני מחכה שתחזור. מדי יום אני משקרת לעצמי שאולי תחזור יום אחד. ראיתי אותך נקבר לנגד עיניי, אבל אני עדיין מלאת תקווה. אולי אלוהים יתעורר בוקר אחד על הצד הנחמד שלו וייתן לך הזדמנות שנייה בעולם שלנו. התקווה הזאת הולכת ודועכת בכל יום שחולף.

כשסיפרתי על כך למייק, הוא אמר שאין אלוהים. אני חושבת שאני מתחילה להאמין לאמירתו המזעזעת. זאת למרות האמונה באלוהים שאבא השריש בי במהלך כל השנים. אבא בא ממשפחה חילונית לחלוטין, לא קתולית, אבל תמיד היה לו חשוב לספר לי על הדמות הזאת אלוהים. הוא רצה שאאמין שיש תקווה ויש טוב בעולם שהדמות הזאת מביאה לנו בחיים.

אם אלוהים היה קיים, הוא לא היה משאיר ילדה קטנה ואבודה לבד בעולם המעוות הזה. נקודת המבט שלי על העולם השתנתה מקצה לקצה. העולם איבד את כל הצבעים שלו. שום דבר כבר לא כמו פעם. אני גם לא מאמינה שיכול להיות יותר גרוע, כי כבר עכשיו הכול גרוע ונורא.

אני שונאת את הנקודה שבה אני נמצאת, כי אני לא מצליחה למשוך את עצמי למעלה.

אתמול, כשמר בנסון כתב את התאריך על הלוח, לבי הלם בחוזקה. הראש שלי צעק: "מחר!!!" והרגשתי שהחדר הולך וקטן, סוגר עליי. יצאתי מהכיתה, כי הייתי מוכרחה לשאוף אוויר צח, אבל הרגליים שלי לקחו אותי אל מאחורי הספרייה, אל המחששה.

עישנתי כמה סיגריות ואז הגיעו הפריקים השמיניסטים. הם עישנו ודיברו על מסיבה שאמורה להתקיים מחר בערב. לא הקשבתי לשיחה שלהם, שמעתי פה ושם מילים, אבל הראש שלי התעסק במוות של אבא ובזה שאני מרגישה כל כך בודדה. פתאום הם פנו אליי.