Schizo

פרק 3

15/04/2006

אני לא אחת שעוקבת אחרי תאריכים. לא עניין אותי מה היה התאריך אתמול, לא עניין אותי מה התאריך היום כשהתעוררתי בבוקר וגם לא מעניין אותי התאריך שיבוא מחר. אילו השוטרים הארורים לא היו מתייצבים בכניסה
לבית שלי בשעה תשע בבוקר, כשעה לאחר שהתעוררתי, אני מאמינה שהייתי ממשיכה לא לעקוב אחרי התאריכים והזמנים.

הם היו שני סמרטוטים. זקנים עם שיער לבן וקרחת במרכז הקרקפת. הייתה לכל אחד מהם בטן ענקית, גדולה פי שלושה מזאת של אבא. אבא תמיד היה קורא לבטן שלו "כרס בירה" כי כל היום היה שותה רק בירה. האידיוטים עם המדים הדהויים החלו לדבר אתי.

"כריסטה קרוז?"

"זאת אני." לא ידעתי במה הסתבכתי ולמה לצפות.

"הבת של ג'ורג' קרוז?" הם שאלו.

"אכן כן," אישרתי. אחד השוטרים עיין במסמכים שהחזיק בידו.

"צר לנו..."

אבא נהרג.

"אוקיי." זה כל מה שהייתי מסוגלת להגיד להם. כל מה שרציתי זה שהם ילכו כדי שאעלה לחדר שלי ואוכל לעכל את ההודעה שלהם. רציתי לנתק את עצמי מסביבת בני האדם ולחשוב מה זה אומר שאבא נהרג.

זה אומר שהוא לא יהיה שם יותר.

הרגשתי רע כשהמשכתי לעמוד בכניסה לבית מול השוטרים והתנהגתי באדישות. אני חושבת שהפתעתי אותם מעט, ושהם ציפו שאבכה ואתפרק.

"יש לך קרובי משפחה?" הם שאלו.

"כן." אני מעדיפה למות מאשר לגור אצלם.

הם הוציאו ממני הבטחה שאצור אתם קשר. מובן שזו הייתה הבטחת שווא, כי לא היה סיכוי שאתקשר לדודה רוז ואדבר אתה מרצון. השוטרים דיברו עוד קצת, ואז הם הלכו. סגרתי אחריהם את הדלת והלכתי לחדר. לא היה לי דחף לבכות. לא בכיתי ולא התחרפנתי. התנהגתי באדישות מוחלטת. התיישבתי מול המחשב והמשכתי לעשות שיעורי בית. הרגשתי רגיל, והביקור של השוטרים היה כמו חלום ישן שחלמתי.

השעות חלפו להן מבלי ששמתי לב. השעה הייתה שבע בערב, ובבית הייתה דממה מוחלטת. גררתי את עצמי מהחדר אל המטבח, הוצאתי מהמקרר את שאריות האוכל מאתמול וחיממתי במיקרוגל. אחרי זה התיישבתי אל השולחן ואכלתי את האורז עם קציצות הבשר שלא התחממו עד הסוף.

אחרי האוכל פיניתי את השולחן ושטפתי את הכלים שנערמו בכיור. לרוב אני לא נוהגת לשטוף כלים, אבל באותו רגע הרגשתי אחריות לשמור על ניקיון הבית. אני חושבת שהרגשתי כך, כיוון שעמוק-עמוק בתת המודע שלי ידעתי שאבא מת וכל האחריות נופלת עליי, אבל לא חשבתי על אבא ועל המוות שלו.