Schizo

פרק 18

דף מספר 11.

שנה ושלושה ימים מאז המוות של אבא.

"עוד הרבה בחורים פה ישימו עלייך את הפה שלהם" – המשפט של רובי הדהד בראשי במשך כל סוף השבוע ולא הרפה. הרגשתי מחוללת מהמילים שלו. יש לי בחילה כל פעם כשאני נזכרת בהן. הרבה בחורים ישימו עלייך את הפה שלהם.

אני לא רוצה שהם יעשו את זה.

אחרי סוף שבוע ארוך ומייסר הרמתי טלפון לתרזה, הידידה של מייק. כשהיא ענתה, ביקשתי שתביא לי את הידיד הזה שלה, שעשה לי את הפירסינג באף. חשבתי לעצמי, שאני צריכה לכער את עצמי. כך בנים לא ישימו עליי את הפה שלהם. הפתרון המושלם היה להוסיף מתכות לפה שלי כדי להרתיע אותם.

קבעתי עם ברונו, הבחור שעושה את הפירסינגים, היום. הברזתי מהלימודים ונפגשתי אתו. חוררתי לעצמי את הלשון ואת השפה התחתונה. זה כאב לעשות את העגילים. הראשון היה בלשון. זה כל כך כאב, עד שלקח לי כמעט שעה וחצי להתאושש ולהכריח את עצמי לעשות את העגיל בשפה התחתונה. שם זה כאב הרבה פחות.

"זה ממש מחמיא לך," ברונו אמר רגע לפני שהלכתי משם. המילים שלו צמררו אותי. מילותיו גרמו לי בחילה, בדיוק כמו שהמילים של רובי עשו. הרגשתי שנכשלתי במשימה שלי, והחורים נעשו לשווא. אמרתי יפה תודה וברחתי משם.

יצאתי מדעתי. המילים של ברונו גרמו לי להרגיש אפילו רע יותר. סתם סבלתי את הכאבים מהעגילים המזוינים. הלשון והשפה פעמו בחוזקה, ובקושי יכולתי לעשות תנועה כלשהי אתם. אפילו הפעולה הבסיסית של בליעת רוק הורגשה כמשימה בלתי אפשרית.

ברחתי לפארק שנמצא בקרבת השכונה שלי ועישנתי שם כל כך הרבה סיגריות, עד ששרפו לי הריאות. נגעלתי מעצמי כל כך. הרגשתי שאני נחנקת מהמילים של רובי
ושל ברונו. ניסיתי להרגיע את עצמי ולחפש כוונות טובות בדבריו של רובי, אבל המילים שלו היו כל כך לא תמימות ורמסו אותי.

גררתי את עצמי הביתה, עייפה ומסוחררת. בקושי הצלחתי להרים את הרגליים שלי כשעליתי בגרם המדרגות. כל הזמן חשבתי על המילים המזוינות. הן הטרידו אותי ומנעו ממני שינה רצופה. הייתי עייפה פיזית ונפשית, אבל לא הצלחתי להניח לעצמי. לא הצלחתי להירגע.

כשהופעתי בפתח הסלון, דודה רוז הופתעה לראות אותי בשעה כל כך מוקדמת. למזלי, היא לא שאלה שום דבר. חשתי כאילו השאלות עומדות על קצה לשונה, והמילים מתחננות להישפך החוצה. קיללתי אותה בלבי על הפה הענק הזה שלה. נמלאתי כעס כלפיה, אבל הצלחתי לרסן את עצמי. החלטתי לא להתפרץ עליה, כי ידעתי שהיא לא אשמה בשום דבר.

הלכתי לחדר של מייק ונפלתי על המזרן הדק שלי. עצמתי את עיניי בניסיון להירדם, אבל לא הצלחתי. ניסיתי להעסיק את עצמי ולחשוב על הכול, חוץ מהמילים של רובי. חשבתי על המוות של אבא ועל כמה אני בודדה, אבל הקול בתוכי הזכיר לי כל רגע שאני לא כזאת כי יש לי את הפיות של הבחורים מבית דראנק. איכס.