Schizo

פרק 2

אני צוחק. צוחק כמו שלא צחקתי בחיים שלי.

אני נזכר במילים שקראתי כשרפרפתי ביומן המגוחך הזה: הוא פה, הוא שוב פה. הוא בכל מקום. עכשיו, כשאני עושה אחד ועוד אחד בראש שלי, אני מבין שכריסטה מדברת על בן הדוד שלה מייק. היא סתם כתבה הכול בצורה דרמטית, כי היא לא סובלת אותו.

היומן הזה מטופש. אני לא מאמין שהסתובבתי בבית הספר בימים האחרונים אחוז טירוף ומתוח. בראשי דמיינתי מיליון ואחת סצנות מזעזעות שההוא של כריסטה עושה לה. אני מודה, דאגתי לה לרגע, אבל עכשיו הכול מסתדר לי בראש. הילדה הזאת דפוקה מכל הבחינות.

כבר ביום הראשון שלה בבית הספר הבינו כולם שהיא דפוקה. היא הופיעה בכיתה לבושה מכף רגל ועד ראש בשחור. מכנסי ג'ינס שחורים משופשפים, חולצת טריקו שחורה, ז'קט עור ארוך שחור ומגפי עור שחורים. אף אחד לא הבין מה הקטע עם כל השחור הזה, אבל המראה שלה הרתיע מאוד. ביום השני שלה היא הופיעה בבית הספר עם אותו לבוש בדיוק. כך היה גם ביום השלישי, הרביעי, החמישי ובכל יתר הימים בשנת הלימודים.

כריסטה לא הרבתה לדבר. לא כי תלמידי בית הספר לא קיבלו אותה אלא כי היא לא קיבלה אותנו. היא דחתה כל אדם שניסה לפתח אתה שיחה מכל סוג שהוא. אפילו למורים שפנו אליה במהלך השיעורים היא לא ענתה.

היא הייתה אצל היועצת כמה וכמה פעמים. כולם יודעים את זה, כי שלוש פעמים במהלך שנת הלימודים הראשונה של כריסטה, נכנסה גברת גרין לכיתה, קטעה את השיעור ואמרה בקול רם: "כריסטה קרוז, יש לך פגישה עם היועצת". כולם תהו מה היו בפגישות האלה. כולם תהו אם כריסטה דיברה עם היועצת או שדחתה גם אותה ונותרה לשבת דוממת כמו מומיה.

הטעות הכי גדולה של כריסטה הייתה ביום הראשון ללימודים. כשסיימון פיטרסון, החבר הכי טוב שלי כביכול, פנה לכריסטה ואמר לה "היי." היא לא ענתה לו, והוא התעצבן מזה נורא.

"אף אחת אף פעם לא דוחה את סיימון פאקינג פיטרסון", אמר בהפסקה אחרי השיעור.

בדיוק אז היא עברה, לבושה כולה בשחור ועושה את דרכה אל החלק האחורי של בניין בית הספר. הייתה שם פינת עישון. כולם היו המומים מכך שכריסטה הלכה לשם, כי באותה תקופה היינו תמימים מדי מכדי לדעת מה זה סיגריות. אף אחד עוד לא התנסה בעישון בכיתה ח'. פרט לכמה פריקים בשכבה שאף אחד לא הכיר.

היא לא ענתה לסיימון, והוא ממש השתגע מזה. בגלל זה היא חטפה ממנו על הראש. לא במכות, אלא בהשפלה מול עיניי כל החבר'ה ביום השני שלה ללימודים. מאותו יום כולם ידעו שאף אחד לא ידבר יותר עם כריסטה קרוז.

היומן נמצא בחיקי. אצבעותיי ממששות את הדפים הקשים, ומבלי לשים לב אני מתחיל לספור אותם. כריסטה דיברה על מדבקות ורודות של האנה מונטנה וקישוטים ורודים. היא דיברה הרבה על ורוד במכתב שכתבה בגיל אחת עשרה. זה גורם לי לתהות מה השתנה אצלה שכל הוורוד הוחלף בשחור.