Schizo

פרק 44

הבוקר שלמחרת מחורבן לגמרי. אני מתעורר עם מצב רוח מזופת ומפסיד את השיעורים הראשונים, לא שזה מטריד אותי. לפני שאני מתחיל להתארגן, אני מעשן סיגריה כדי להרגיע את העצבים שעדיין בוערים בכל גופי מליל אמש. לאחר מכן אני הולך אל חדר הרחצה ונתקל באימא. לבי הולם בחוזקה, ורצף האירועים מהלילה הקודם עולה בראשי. העצבים המחורבנים שלי מתגברים מרגע לרגע.

"את לא בעבודה?" הנימה שלי ארסית ללא כוונה.

"לקחתי יום חופש," היא משיבה בשקט.

"בראד הזה הוא הבוס שלך?" אני שואל בגועל. היא נותרת דוממת, מה שמאשר את חשדותיי ומרתיח אותי אף יותר. היא רואה את הבעת פניי ופוצה את פיה בהתגוננות.

"הבן של הבוס." התשובה שלה לא משפרת את הרגשתי.

"בן כמה הוא, לעזאזל?"

"עשרים ושבע," היא לוחשת ממש בשקט בתקווה שלא אשמע, אבל לי זה נשמע כאילו היא צורחת את המספר הארור, והוא מהדהד באוזניי כמו הד מתמשך.

"חמש עשרה שנה הבדל!" אני מזועזע.

"אני אוהבת אותו, נייט."

"לא אכפת לי. אלה החיים שלך, תעשי מה שטוב לך. גם כך לא אשאר בבית הזה לנצח." אני נכנס לחדר הרחצה וטורק אחריי את הדלת באגרסיביות. אני נעמד מול המראה, בוהה בבבואתי ומנסה לעכל את העניין. פאקינג בן עשרים ושבע. הוא נראה יותר כמו בן ארבעים.

אני פותח את זרם המים ונכנס למקלחת, בתקווה שהמים ירגיעו וישכיחו את הזוועה. אני יוצא ממנה כעבור כמה דקות, ומתחיל להתארגן לקראת האימון והמשחק שיש לי היום. ההתארגנות שלי ממש איטית, ביחס למקלחת, ספק אם מתשישות וספק אם מכל המחשבות שמסיחות את דעתי.

קצת אחרי השעה אחת עשרה וחצי אני מוכן ומאורגן, ועושה את דרכי בכיוון היציאה מהבית, אלא שאז אימא עוצרת אותי ליד הדלת. האווירה בינינו מביכה ומרתיחה.

"מתי מתחיל המשחק?"היא שואלת לבסוף.

"בשתיים."

"נייט, אני יודעת שזה מוזר לך, אבל בבקשה תן לבראד הזדמנות. אנחנו יוצאים הערב למסעדה ורוצים שתצטרף אלינו, בבקשה. תן לו הזדמנות, ותבין בדיוק מה מצאתי בו," היא מתחננת.

"אין מצב."

"בבקשה, תחשוב על זה. הוא בן אדם טוב."

"כל החיים שלך לא הפסקת לקלל את הבוס שלך, פתאום את יוצאת עם הבן שלו? מה זה, הכסף שלו?" אני מביט בה ורואה את הכאב בעיניה. המבט הזה שלה גורם לי מיד להתחרט על המילים שיצאו מפי, אבל במקום להתנצל אני בורח מהבית כמו אידיוט מושלם. אני מרחם על אימא שלי שיש לה בן מטומטם כל כך.