אני חוזר לשולחן שלי ושל אימא ומתיישב במקומי. התיאבון שלי אבד עקב השיחה עם מייק. אני מרחיק ממני את הצלחת ומקרב אליי את בקבוק הקולה. אני לוגם מהשתייה ומנסה להירגע מכל המתח הנורא שממלא אותי. הגוף שלי רועד ללא הפסק, ואין לי הסבר לכך.
"הכול בסדר?" ארשת פניה של אימא מודאגת.
"לא." אני יורה, ומיד מתעשת ומתקן את עצמי, "זאת אומרת, כן," אני נאנח בתסכול, ומניח את הבקבוק חצי הריק על השולחן.
"קרה משהו?" היא שואלת את השאלה בניסוח אחר. אני רואה מייק חולף מאחורי אימא, ואני מעוות את פניי בעצבים. במאמץ רב אני מרסן את הדחף שלי לגשת אליו ולהציף אותו בכל השאלות שמטרידות את מנוחתי.
"הכול בסדר," אני מבטיח לאימא, אבל היא לא משתכנעת ומביטה לאחור כדי לנסות להבין מה כל כך מעצבן אותי. אני מקלל בשקט על כך שאני לא מצליח להשתחרר מהנושא ומנסה ליהנות מהמשך הערב. אימא ואני בקושי מתראים בתקופה האחרונה. שנינו עמוסים מאוד, וכל מה שמעסיק אותי זה ההיעדרות של כריסטה. למה הוא התכוון, כשאמר שהיא נעדרת? לאן היא כבר יכלה ללכת?
"מה קרה, נייט?" אימא לוחצת, לא מוכנה לשחרר מהנושא.
"שום דבר," אני מסנן בין שיניים חשוקות. אני מנתק את מבטי ממייק ומביט באימא שיושבת מולי מבולבלת. היא נראית כשוקלת אם לשאול פעם נוספת מה העניין, אבל בסופו של דבר היא מוותרת, ואני מודה על כך בלבי.
"אתה מתכוון לאכול?" היא מעבירה נושא לאחר שתיקה
של כמה רגעים.
"שבעתי." אני עונה. אימא דוממת כמה רגעים, ובסופו של דבר קוראת למלצרית. היא מבקשת ממנה חשבון ולארוז את האוכל שלא סיימתי. מבטי נתפס שוב במייק שמתהלך במסעדה ומפנה שולחנות. אני מריץ בראשי את השיחה שלנו, מנסה למצוא רמז כלשהו בדבריו. מה כוונתו?
"נייט?" אימא קוטעת את חוט מחשבותיי. אני ממצמץ מספר פעמים, מתעשת ומביט בה. פתאום אני קולט שהשולחן שלנו נקי ואימא עומדת עם הארוחה הארוזה שלי בידה.
"הולכים?" אני שואל, אף על פי שהתשובה ברורה לי. אני גורר את הכיסא שלי אחורה וקם על רגליי. אימא מתחילה ללכת, ואני עושה את דרכי בעקבותיה אל מחוץ למסעדה.
*
דף מספר 15.
שנתיים ושמונה חודשים מאז המוות של אבא.
חודשיים מאז האונס.
זה יהיה מוזר להגיד שמה שאני מרגישה עכשיו זו שמחה, אבל זה מה שאני מרגישה כרגע. שכחתי איך מרגישים אושר מאז שאבא נהרג, ואני עדיין לא יודעת אם אני אוהבת את ההרגשה המוזרה הזאת. זה מלחיץ אותי להרגיש כל כך בסדר, בידיעה שמשהו הולך להתפקשש בכל רגע נתון.
YOU ARE READING
Schizo
Romance״התמכרתי לקריסטל מת׳ באותה מידה שהתמכרתי לחיים.״ חייה של כריסטה קרוז משתנים באחת, כשבוקר אחד ניצבים בפתח ביתה שני שוטרים הנושאים בשורה שמטלטלת אותה ומובילה את דרכה במשעול אפל אל לב החשכה. בדרכה רווית הקשיים מתעדת כריסטה את קורותיה ביומן. נייט דניא...
