Schizo

פרק 32

למחרת היום אני חוזר לבית דראנק ומחכה לכריסטה בחוץ. אני ממתין שם מהרגע בו אנשים מתחילים להגיע למסיבה, בערך מהשעה שבע. אני מוצא את עצמי בוהה בצללים של עצי האורן הגבוהים ומחכה שהיא תצוץ ביניהם.

הירח זורח בשמיים ומאיר את הלילה השחור בצבע הלבן שלו. אני מסיים לעשן קופסת סיגריות שלמה ומתעסק בטלפון שלי. הזמן בקושי חולף, ובשלב כלשהו התחת שלי מתחיל לכאוב מהישיבה הממושכת. אין סיכוי שאני עוזב, רק יושב בכניסה ומביט באנשים החולפים ונכנסים אל תוך הבית. העיניים שלי כמו של נץ. כל פעם כשמישהו עובר, אני בוחן אותו טוב-טוב כדי לוודא שאני לא מפספס את כריסטה.

כל זמן שאני מחכה לה, אני מציץ בשעון. המחוגים זזים לאטם. הדקות חולפות, אך היא לא מגיעה. בשעה שתיים לפנות בוקר, אחרי שבע שעות המתנה, אני מוותר. אני מחליט לחזור הביתה, מאוכזב ומודאג. חולפת בי מחשבה שאולי קרה לה משהו, ואני חוזר הביתה בלב כבד.

במהלך יתר הלילה אני שוכב במיטתי ובוהה בתקרה הלבנה. אני תוהה אם עליי לצאת החוצה ולחפש אותה. אלפי מחשבות חולפות בראשי וביניהן השאלה למה היא לא הגיעה כפי שהבטיחה. אני לא מפסיק לקלל את ניו- יורק, על כך שהיא כל כך ענקית. "הבית" שכריסטה מתגוררת בו עכשיו, יכול להיות כל בית באזור.

סביר להניח שהיא נמצאת ב"בית" הזה שהיא דיברה עליו, אבל אני לא יודע איפה הוא נמצא כדי לוודא אם היא בסדר. ה"בית" הזה יכול להיות כל דבר. כריסטה לא שפויה ויכולה לקרוא לצינוק מסריח "בית". כך שגם אם אעבור על כל הבתים של ניו-יורק הענקית, עדיין לא בטוח שאמצא אותה.

כריסטה לא עוזבת את מחשבותיי, המילים שלה מתנגנות בראשי. קטעים שונים עוברים לנגד עיניי, וכל דבר מזכיר לי אותה. היא מטרידה את מנוחתי, לכן למחרת אני מחליט לנסוע לבית דראנק. שוב. ממתין לה באותו מקום ובאותה שעה.

היא לא מופיעה.

רגע לפני שאני עוזב את המקום, אני מוצא את עצמי בוהה במעמקי היער, שנראה מת כל כך. אולי היא מתה בין העצים? כל הזמן אני חושב על המוות שלה. כל הזמן רצות בראשי מיליון ואחת דרכים מהן היא יכולה למות.

הסכיזופרניה שלה יכולה להרוג אותה. קראתי כמה סיפורי עדות באינטרנט של קרובי משפחה לאנשים סכיזופרניים. רוב הסיפורים נגמרו במוות של הלוקים בסכיזופרניה. חלק השתגעו והתאבדו, חלק נהרגו בשל חוסר תשומת לב למתרחש סביבם, חלק לקחו מנת יתר ועוד כל מיני סיבות למות. הסיפורים האלה הגבירו בתוכי את הלחץ והדאגה לכריסטה.

אני חוזר לבית דראנק לילה אחר לילה, במשך שבוע. בכל פעם שאני מחנה את הרכב ויוצא לשבת במדרגות של הכניסה, אני מלא תקווה שהיא תגיע, אך כל לילה אני חוזר הביתה מאוכזב ומודאג. אני לא מצליח למחוק אותה מראשי ולגרום לזיכרון המועט שנצבר לי ממנה להיעלם.