כשאני יוצא מהכיתה, אני נתקל בסיימון.
"הכול בסדר שם?" הוא שואל.
"מה אתה עושה פה?" אני משיב לו בשאלה.
"באתי לכיתה שלך לשאול אם אתה בא לעשן," הוא מסביר.
"אוקיי."
"שאלתי אותך משהו," קולו כעוס.
"כן, הכול בסדר. למה שלא יהיה?"
"לא יודע. התנהגת מוזר הבוקר." הוא מושך בכתפיו.
"אתה בא לעשן?" אני מעביר נושא.
"מר בנסון היה עצבני בכיתה, עשית צרות?" הוא מתקדם אתי לאורך המסדרון.
"סוג של," אני ממלמל, תוהה מה האידיוט הזה שמע מהשיחה שלי עם מר בנסון.
"מה עשית?"
"כלום. הוא סתם אידיוט. בוא לא נדבר על זה, זה סתם מעצבן אותי." אני מנסה להתחמק.
"אתה מתנהג כמו בחורה במחזור," הוא מקניט.
"מה שתגיד." החקירה שלו מתחילה להימאס עליי.
"אתה יודע, אני פה להקשיב, אם אתה רוצה לדבר," קולו של סיימון מהוסס. אני נעצר במקומי.
"להקשיב?" אני מגחך, "אתה מדאיג אותי סיימון. ארנולד הדביק אותך בהומואיות שלו?" אני עוקץ.
"לא. מה קשור?" הוא מתגונן.
"אני שם עליך עין." אני מקניט.
"שים עליי גם מיליון עיניים, לא תמצא כלום."
"נחיה ונראה." אני מגלגל את עיניי.
"אני נשבע!" הוא קורא.
"בסדר, אני מאמין."
"אתה לא."
"אני כן. עזוב אותי כבר, סיימון."
"רק אחרי שתאמין לי."
"אתה מציק כמו ארנולד. מעניין באיזה עוד מחלות הוא הדביק אותך," אני עוקץ.
"תפסיק! די! מספיק"! הוא מתעצבן.
"רק צוחק." אני מתגונן ומגחך.
"זה פאקינג לא מצחיק." הוא מתבכיין.
"בטח שכן. מישהו היה צריך לצלם אותך כדי שתראה איך
התנהגת כשהוא עבר מולך."
YOU ARE READING
Schizo
Romance״התמכרתי לקריסטל מת׳ באותה מידה שהתמכרתי לחיים.״ חייה של כריסטה קרוז משתנים באחת, כשבוקר אחד ניצבים בפתח ביתה שני שוטרים הנושאים בשורה שמטלטלת אותה ומובילה את דרכה במשעול אפל אל לב החשכה. בדרכה רווית הקשיים מתעדת כריסטה את קורותיה ביומן. נייט דניא...
