Schizo

פרק 20

הטלפון שלי מצלצל. הצלצול מהדהד באוזניי וגורם לי להתעורר ולפלוט קללה. אני מגשש בידי אל השידה ליד מיטתי, אוחז בנייד שלי, מחליק את האצבע שלי על המסך ועונה לשיחה מבלי לראות מי מחייג.

"נייט!"

"היי, אימא," אני ממלמל תוך כדי פיהוק.

"הערתי אותך?"

"כן."

"הגיע הזמן שתקום, השעה כבר ארבע!" היא מאשימה.

"אני עייף. לא ישנתי כל הלילה." קראתי את היומן של כריסטה, שקעתי עמוק בתוך המילים שלה. אני נזכר במה שקראתי, עורי מצטמרר כמו בפעם הראשונה שקראתי על אירוע האונס המזעזע. הלסת שלי מתהדקת וכפות ידיי מתכווצות לאגרופים. אני שוב נמלא כעס על מייק, הבן זונה הזה.

"תקשיב, אחרי העבודה היום אני רוצה לצאת. אין לי כוח לבשל, וקיבלתי משכורת. תרצה להצטרף אליי?" אימא משנה את נושא השיחה, ואני מודה לה בלבי. ממש אין לי כוח לשמוע את הנזיפות שלה עכשיו כשאני חצי רדום.

"כן."

"אפשר ללכת למסעדה החדשה 'רוזה-לין'. עדיין לא יצא לנו לאכול שם, ושמעתי שהאוכל שם נהדר." היא מציעה.

"כן, זה יכול להיות נחמד."

"נתראה." היא מנתקת. אני זורק את הטלפון על המיטה ושוקע עמוק בתוך הכרית שלי. אני עוצם את עיניי ומתענג
על השקט שממלא את החדר.

*

דף מספר 13.

שנתיים וחצי מאז המוות של אבא.
שבוע מאז האונס.

אני שונאת את עצמי. השנאה הזאת גוברת בתוכי מיום ליום. תחושת מועקה ממלאת אותי, ואני נמצאת במצב בו אני רוצה לבכות תמיד. הוא פה, הוא בכל מקום. אני לא מצליחה למצוא שלווה. הוא רודף אותי עשרים וארבע
שעות ביממה במהלך כל ימות השבוע, אף על פי שמאז המקרה הוא נעדר הרבה מהבית.

אני מרגישה את המגע שלו על גופי, ושומעת עדיין את ההתנשפויות שלו באוזניי. אני מנסה לחשוב על כל דבר חוץ מעל מה שקרה, אבל המחשבות תמיד מובילות אותי לשם. הוא נמצא שם ובחלומות שלי, על הגוף שלי, כשנוגעים בי או כשאני מתקלחת. בכל מקום הוא רודף אחריי. המגע שלו מצמרר. כל פעם, כשאני חשה במגע של מישהו, אני נרתעת מיד. שערותיי סומרות מחלחלה, ואני עושה כל מאמץ לא לפרוץ בבכי.

אתמול בבית הספר דיברו כמה שמיניסטים על מסיבה שאמורה להתקיים בבית דראנק. זה העיף אותי אחורה אל המסיבה היחידה שהייתי בה לפני שנה וחצי. זיכרונות לא נעימים חלפו בראשי.