Schizo

פרק 41

אני רוצה לקום ולרדוף אחריה, אבל קשה לי להזיז את רגליי. במקום זאת אני נופל לאחור, טומן את ראשי במעמקי הכרית, עוצם את עיניי ומשכנע את עצמי ללכת לישון. היום הזה היה ארוך ומייגע.

הריח של כריסטה ממלא את נחיריי. ריח חריף וגס, מהול בחשיש ובסיגריות דבק במצעים שלי. העצבים מעקצצים בכל גופי. אני מרגיש שאני מאבד שליטה, ובין רגע אני מזנק מהמיטה ומתחיל לתלוש את המצעים בכעס. אני מעיף אותם, מוריד את הציפית מהכרית ומשליך אותה הרחק מהמיטה. אני זורק את השמיכה אל הרצפה ונשכב על המזרן והכרית העירומים.

הריח עדיין שם.

אני משחרר נהמה גרונית, תופס את הכרית בידיי וקורע אותה באגרסיביות. הנוצות מתפזרות לכל עבר, ואני משליך את השאריות דרך החלון הפתוח. עיניי מבחינות בזוג מספריים שהלהב שלהם מנצנץ לאור הירח שפולש לחדרי. אני מסתער עליהם ותוקע אותם במעמקי המזרן, חותך והורס אותו.

דלת חדרי נפתחת. אני עוצר את פעולתי ומביט אל הכניסה בתקווה לראות את כריסטה עומדת שם, אבל זאת רק אימא. התסכול שלי גדל, ואני מתאמץ לא להסתער עליה.

"נייט!" עיניה פעורות בזעזוע. אני משחרר את המספריים ומתרחק מהמיטה, מתנשף ומלא אדרנלין. ארשת פניה מבוהלת כשהיא מביטה במעשיי הפרועים.

"היא הלכה." שתי מילים בודדות בוקעות מגרוני בלחישה.

"מתוק שלי." היא רצה אליי ומחבקת אותי, ואני קורס בזרועותיה כמו ילד קטן. "לך להתקלח, אני אנקה פה."

אני נושם נשימה עמוקה, מעיף את כל המחשבות שמטרידות את ראשי ונעמד על רגליי. אני לא משכנע את אימא שאני בסדר ושאנקה בעצמי את הבלגן שעשיתי, רק לוקח בגדים והולך אל חדר הרחצה.

המקלחת שלי ארוכה מהרגיל. בעצם, אני לא מתקלח באמת, רק עומד תחת זרם המים ובוהה באבני הקרמיקה ובעיצוב המוזאיקה. המחשבות שוב אורבות, והפעם אני לא נלחם לסלק אותן, נותן חופש להכניס את הפחדים.

החשש שכריסטה לא תחזור מכרסם בבטני ומשפיע עליי חזק משחשבתי. המכתב הארור שהיא השאירה אחריה, דף מספר 27 המזוין, רק מגביר את האימה.

"הבטחתי לו שאכתוב על הכול. זוהי ההבטחה הראשונה שאני מקיימת, ואני מניחה שהיא גם האחרונה." למה היא הייתה צריכה לכתוב לי את זה?

דפיקה בדלת קוטעת את חוט המחשבה שלי. אני סוגר את הברז, לוקח מגבת, מתנגב, מתלבש במהירות ויוצא מחדר הרחצה. אימא עומדת בכניסה.

דממה שוררת בינינו לרגע.

"נייט," היא פותחת בהיסוס, ואני קוטע אותה.