רגע לפני שאימא יוצאת לעבודה, היא מעירה אותי ומבקשת שאתארגן לבית הספר. היא קמה באיחור, לכן היא לא דואגת להעיר אותי "כמו שצריך". היא רק חולפת על פני דלת חדרי וצועקת: "נייט קום! אני מאחרת לעבודה!"
אני קם, כי אני יודע שלא משנה כמה אימא תאחר לעבודה, היא תחכה עד שאתייצב בסלון. היא תמיד מוודאת שאני מתעורר, כדי שלא אחמיץ לימודים. זה קצת מעצבן, כי הודעתי לה אתמול שהתבטלו לי שעתיים
ראשונות, אבל בכל זאת היא מעירה אותי מוקדם בבוקר. אני לא אוהב שהיא מאחרת לעבודתה, כי היא חוטפת על הראש מהבוס המסריח שלה. הוא מעניש אותה בכך
שמוריד לה כמה דולרים מהשכר החודשי, בן זונה רציני,
לכן אני מתייצב בסלון. כשאימא רואה אותי, היא מחייכת בהקלה ונושקת ללחיי.
"מצטערת שאני לחוצה כך, נתראה בערב." היא אוספת את התיק שלה במהירות ויוצאת מהבית. אני לא מספיק להיפרד ממנה, ניגש אל הדלת ומביט בה רצה במורד המדרגות של הבניין שלנו. אני סוגר את הדלת, הולך אל החלון, רואה אותה יוצאת מהמבואה אל הרחובות הסואנים של ניו-יורק. היא משתלבת בין עשרות האנשים ההולכים ושבים במדרכה, ועושה את דרכה אל תחנת האוטובוס, שנמצאת במרחק של כשלושים מטרים מהבניין. אני נאנח ומגיף את התריסים.
אני מציץ אל השעון, כמעט שמונה. אני יכול לישון עוד שעה שלמה ורק אז להתחיל את ארגוני הבוקר שלי.
הבעיה שאם אחזור לישון, הסיכויים להתעורר בזמן קלושים, לכן אני מוותר על הרעיון ומתחיל להתארגן. אני נכנס להתקלח. אני לא מרבה להתקלח בבקרים, רק כשיש לי זמן כמו עכשיו.
אחרי מקלחת זריזה, אני מתחיל להתארגן לבית הספר. כשאני מסיים, אני שולף מהילקוט שלי את קופסת הסיגריות. אני מתיישב על אדן החלון שבחדרי, שולף סיגריה ומצית אותה. לאחר שאני שואף שאיפה עמוקה, אני דוחף את הזכוכית של החלון ופותח אותו לרווחה. אני
נושף החוצה את הרעלים מתוך ריאותיי ומביט בנוף מולי.
לא בטוח שאפשר לקרוא לזה נוף. יש מולי בניינים, ועוד בניינים. בניינים בכל מקום, ועליהם שלטים של פרסומות שונות. יש המון מכוניות, מוניות שירות ואוטובוסים. אנשים ממלאים את המדרכות וממהרים להגיע לעבודה שלהם. כולם כל כך עסוקים, ואני שמח שאני לא חלק מהטירוף והשגרה האלה. אני בהפסקה כרגע ויכול ליהנות מהסיגריה המסריחה שלי.
אחרי שאני מסיים לעשן, אני מכבה את בדל הסיגריה וזורק אותו מחוץ לחלון. אני סוגר אותו ואוסף את הילקוט
שלי. הגיע הזמן ללכת לבית הספר. הוא לא רחוק מביתי, במרחק של כחמישה קילומטרים. אמנם אימא השאירה את הרכב, אבל הכבישים עמוסים ונראה שיהיה יותר מהר להגיע לבית הספר ברגל.
אני יוצא אל הרחוב הסואן, משתלב בין כל האנשים ועושה
את דרכי אל בית הספר. ההליכה ארוכה, אבל נסבלת. בדרך אני פוגש את ניק, חבר של סיימון. הוא מצטרף אליי
אנחנו הולכים יחד.
YOU ARE READING
Schizo
Romance״התמכרתי לקריסטל מת׳ באותה מידה שהתמכרתי לחיים.״ חייה של כריסטה קרוז משתנים באחת, כשבוקר אחד ניצבים בפתח ביתה שני שוטרים הנושאים בשורה שמטלטלת אותה ומובילה את דרכה במשעול אפל אל לב החשכה. בדרכה רווית הקשיים מתעדת כריסטה את קורותיה ביומן. נייט דניא...
