האקרית - נסיכות המאפיה 1

פרק ראשון

פרק 1
אליסה
"המנצחת באתגר היא אליסה." הלב שלי מתפוצץ מאושר. אני מורידה את היד מהעכבר ומתרוממת למחיאות הכפיים. אני עומדת על במה שעליה הוצבו במיוחד מסכים ומחשבים לאתגר שנקרא 'פריצה ברשת' עם עוד שלושה מתחרים שעלו איתי לגמר. הפרופסור מתקרב אליי. "כל הכבוד," הוא אומר לי ולוחץ את ידי ופונה לתלמידים, "לא רק שהיא פרצה את הקוד, היה לה עוד זמן לשתול וירוסים שעיכבו את המתחרים." הוא אומר לסטודנטים ומחמיא לי. אני לא יודעת למה השתתפתי בתחרות הזאת, אני שונאת להיות במרכז העיניינים אבל לעזאזל כמה שאני אוהבת לנצח זה ממש דגדג לי באצבעות. לא נורא, כולה תחרות כיתתית, אני סתם מחמירה עם עצמי
"תודה."
"אני גאה בך," הוא אומר לי, אני מחייכת אליו. "אתם משוחררים." הוא אומר לסטודנטים וכולם קמים חלק עוזבים את האולם, וחלקם מדברים עם חבריהם. אין לי כאן חברים בכלל, אני ממהרת לרדת מהבמה, אני לוקחת את התיק שלי, מטפסת במדרגות ויוצאת מהאולם. זה היה השיעור האחרון, אני יוצאת מהמכללה וצועדת לכיוון הדירה המושכרת שלי. אני מתקרבת לכספומט הפינתי אני מוציאה מהתיק כובע כובשת אותו ומושכת את המצחייה למטה שתסתיר את עיניי. אני עומדת מול הכספומט אני מוציאה את המכשיר פריצה שלי, אני מכניסה את כרטיס שמחובר למחשב קטן, כמה שניות אני פורצת את האבטחה של הבנק ומורה לכספומט לתת לי 2000 דולר. הוא מתחיל להוציא את הכסף אני מוציא את הכרטיס ומכניסה אותו לתיק עם המחשב, אני מסתכלת לצדדים, אנשים מתהלכים ברחוב, כל אחד מתעסק בענייניו אני לא רואה משטרה באופק, הכספומט מסיים להוציא את הכסף אני לוקחת אותו ומכניסה אותו לתיק וממשיכה לכיוון הבית הזמני שלי.
אני עוצרת במאפייה הקרובה וממלאה ארבעה קרטונים במאפים מכל הסוגים, אני משלמת וצועדת אל מתחת לגשר. האנשים רואים אותי מתקרבת וישר מזהים אותי ונגשים אליי, הם לוקחים את הקופסאות ומחלקים אותם בן האנשים חסרי הבית שמתגוררים כאן, בארגזים. כאב לי הלב.
"אלוהים יברך אותך," אומרים לי האנשים שאני עוברת, אני מוציא את הכסף, ומחלקת בשקט, אני עוברת משפחה למשפחה ומניחה בידיים מאה דולר לכל אחד. אני בכוונה עושה את זה בשקט כדי שלא יתנפלו עליי.
"את צדיקה, הלוואי ואלוהים יחזיר לך כפול," אומרת לי אישה עם תינוק ביד, הלוואי ויכולתי לתת לה את כל הכסף שגנבתי.
"מה שלומך?" אני מתכופפת לילד הקטן שלה שמחזיק ברגלה.
"בסדר."
"יופי חמוד." אני מוציאה מהתיק שלי דובי קטן שקניתי לו אתמול.
"זה בשבילך."
"תודה." הוא אומר לי ומחבק את הבובה כאילו היא אוצר הכי גדול שיש ברשותו, אולי זה באמת נכון. "את כמו רובין הוד רק בבת." הוא אומר לי.
אני ממש לא פקינג רובין הוד, אני לא איזה קדושה מעונה. אני גנבת פשוטה, אני לא עושה את זה בשביל צדק לעם. באמת אכפת לי מהאנשים האלו כאן. אני מתרוממת וממשיכה לעבור בין משפחות עד שנגמר לי הכסף שהקצבתי לשכר דירה. אני רואה בצד עוד משפחה שאני לא מזהה, נראה לי הם חדשים, אני נגשת אליהם ונותנת להם כסף, יהיה חסר לי ואין לי כוח לכאב ראש מבעל הדירה אבל הם נראים לי מפוחדים אני חייבת לעזור להם. אני מתרוממת וצועדת חזרה לביתי ומהרהרת בדבריו של הילד הקטן שפתאום נעצר לידי וואן שחור בחריקת בלמים, אני נבהלת. מהרכב יוצאים שלושה גברים מקיפים אותי, אחד מהם מצמיד לי פד לבן לאף ולפה, ותוך שנייה אני מתעלפת.
***
אני מתעוררת לאט, הזיכרון שלי מתחיל לחזור אליי חטפו אותי! אבל מי? למה? ואיפה אני? אני שוכבת על מיטה עם מצעים לבנים, החדר שאני נמצאת בו מפואר מאוד, אני מתרוממת מהמיטה אני עדיין לבושה תודה לאל, יש כאן שלושה דלתות, אחת מעט פתוחה אני נגשת אליה ומציצה בפנים אני רואה שזה חדר האמבטיה, אני מנסה לפתוח את הדלת השנייה אבל היא נעולה, אני אפילו לא בודקת את השלישית וניגשת לחלון. למה אני כאן? אני בוהה בנוף, אני רואה מדשאות ירוקות ועצים, ושומרים חמושים מסתובבים. איפה אני לעזאזל?
הדלת נפתחת והלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה. לחדר נכנס גבר מפחיד. אין לי מילה אחרת לתאר אותו. הוא גבוה רחב ושרירי שערו חום בהיר וצבע עיניו טורקיז על גוון הכחול אבל זה לא מקנה לו רוך ההפך עיניו אטומות ופניו ללא הבעה והחזות שלו משדרת חוזק בצורה מפחידה, היא צועקת סכנה. אני בולעת את הרוק בפי, במה הסתבכתי הפעם? אחריו נכנס עוד גבר בממדים שלו, הוא דומה לו מאוד, אבל לא מפחיד כמוהו, על שפתיו יש חיוך מתנצל, אם הייתי צריכה להמר הייתי אומרת שהם אחים.
"בוקר טוב, ארנבונת." אמר הגבר המפחיד. שנאתי את הכינוי שהדביק לי, הוא נועד להפיחד אותי, להעצים את ההבדלים בינינו, הוא הצייד אני הטרף. הוא טועה.
"איפה אני? למה אני כאן?"
"למה את חושבת שאת כאן?" אמר הגבר המפחיד.
"אתם מביטחון פנים?" שאלתי.
"אנחנו נראים לך עובדי מדינה?" גיחך הגבר הפחות מאיים, "מה הפליל אותנו? זה בטח לוגן, נכון?" הוא טפח לגבר שעכשיו הבנתי ששמו לוגן, על הגב. "זה בטח החליפה שלו, נכון? אמרתי לו שהיא נראת זולה. דרך אגב אני ליאו." הוא הושיט לי את היד.
"תסתום את הפה." הוא נזף בו, והסתכל עליו במבט שגרם לו למחוק את החיוך ולהוריד את היד. ואז הסתכל עליי, המבט שלו הקפיא לי את הדם בגוף. "זה לא משנה מי אנחנו, את רק צריכה לעשות מה שנבקש ממך, ותוכלי לחזור לחיים העלובים שלך." אמר. בן זונה הוא צודק החיים שלי עלובים אבל זה עדיין כאב.
"ככה אתה חושב שתגרום לי לשתף פעולה?"
"את תשתפי פעולה ככה או ככה, ארנבונת." ענה לי.
"מה אתם רוצים ממני?"
"שתפרצי לחשבון בנק שנגיד לך ותמשכי משם כסף."
"ולמה נראה לכם שאני יכולה לעשות את זה?" עניתי. הם הסתכלו אחד על השני ולוגן סימן משהו לליאו. הוא ניגש לדלת השלישית בחדר והוציא משם את התיק שלי.
"אל תיגע בזה!" אמרתי והתקרבתי אליו, לוגן חסם לי את הדרך. ליאו פתח את התיק ורוקן אותו על המיטה, כל הספרים נפלו ממנו יחד עם הכסף שהשארתי לי לשלם שכירות והמכשיר פריצות שלי.
"כמו שגנבת את הכסף הזה."
"אני יודעת לגנוב רק מכספומטים." שיקרתי.
"שלושתנו יודעים שזה שקר, ארנבונת."
"יש לכם טעות בזיהוי, אני לא מבינה כלום במחשבים."
"עוד שקר." אמר לוגן. "מעניין מה יקרה אם שמועה כזאת תופץ במכללה, שאת גנבת ושקרנית."
"אתה לא תעז." עניתי. חיוך מסוכן התפשט על פניו, חיוך מסוכן שהראה לי שאין גבול לדברים שהגבר הזה מסוגל.
"את לא תאמיני אלו דברים אני אעז לעשות אם לא תעשי את מה שאני מבקש, ארנבונת."
"אל. תקרא. לי. ככה." אמרתי בשיניים חשוקות.
"למה לא? הגעת לארץ הפלאות, כאן תקבלי מה שאת צריכה ותעבדי על המחשוב הכי חדש שיש, ואם תעשי מה שאני מבקש, תוכלי לצאת דרך מאורת הארנב הישר לחיים העלובים שלך." אמר. שוב מזכיר לי את מעמדי ואת זה שהוא יודע את שמי. בילדותי השתמשו כדי להעליב אותי בכל החיות שהיו בסרט אליסה בארץ הפלאות, ויש שם הרבה חיות.
"אני לא עושה את זה."
"סוף סוף, התקדמנו, אז עכשיו את כן מבינה במחשבים אבל לא תעשי מה שאני אבקש ממך."
"אתה ממש גאון של אמא." אמרתי בלגלוג. הוא התקשח וקימץ את האצבעות לאגרופים שלו. שיט נגעתי בנקודה רגישה, ליאו הניח את ידו על כתפו של לוגן. לוגן התנער ממנה והתקרב אליי בצעד מאיים.
"עוד עשר דקות יגיע לכאן מישהו לקחת אותך לחדר המחשבים."
"אתה חירש? אני לא עוזרת לכם. אני הולכת הביתה."
"את עוזרת לנו, ולא רק שתעשי את זה בכיף את גם תתחילי לדבר יפה."
"לא נראה לי, אני הולכת מכאן עכשיו ונראה אותך עוצר אותי." אמרתי והתחלתי להתקדם לכיוון הדלת, הוא משך את הז'קט שלו לאחור וחשף את האקדח שלו. נעצרתי.
"ככה אני מתכוון לגרום לך לשתף פעולה, דרך אגב."
"אתה מאיים עלי? שתירה בי?"
"המנצחת היא אליסה." הוא אמר, בחירת המילים החזירה אותי לתחרות שניצחתי אתמול, כבר הבנתי לבד שהם עקבו אחרי ובטח כבר זמן מה, לעזאזל איזו מטומטמת אני שיחקתי ישר לידיים שלהם.
"אז בוא נגמור עם זה כבר עכשיו. הרי סיכמת לבד שהחיים שלי עלובים גם ככה." עניתי לו, הוא צודק החיים שלי עלובים רק חיכיתי להזדמנות להתייחד עם ההורים שלי ואחי הגדול. ליאו התחיל לצחוק, לוגן הסתכל עליו שוב במבט מאיים.
"בהצלחה אח גדול." הוא אמר לו. ידעתי שהם אחים, יש לי הרגשה שרק בגלל הקרבה ביניהם הוא מרשה לעצמו לדבר ללוגן ככה, נראה לי שאנשים פוחדים לנשום לידו.
"אז יש לך נטיות אובדניות."
"אתה יותר טוב מהפסיכולוגית שלי, שקלת לעסוק במקצוע?"
"אני מת עליה!" אמר ליאו. לוגן התעלם ממנו ולקח עוד צעד לכיווני.
"אני מציע לך לא לבדוק את גבול הסבלנות שלי."
"תעשה מה שאתה רוצה, אני לא עוזרת לכם."
"אנחנו נראה בקשר לזה, ארנבונת." אומר לי לוגן מסתובב ויוצא מהחדר, ליאו יוצא אחריו.