שנאת המאפיה 《1》

פרק 35

לוקה –

אני מסדר את העניבה השחורה שעליי ולובש את ג'קט החליפה, מתבונן שוב במראה ויוצא מחדר האמבטיה.
הייתי מוכן לצאת מהמלון אך מבטי נתקע על אנה שעדיין ישנה במיטה. התעוררתי לפני שעה ושמחתי לראות אותה קרובה אליי, אבל הייתי צריך לצאת מפה כמה שיותר מהר.

אני מתקרב אל המיטה ורוכן אל פניה של אנה, מסיט קצוות שיער מפניה ומנשק אותה ברכות. היא נראת כמו מלאך, מנמנמת לה על המיטה הגדולה כששמיכה לבנה מכסה את גופה הערום ונותנת לה מראה טהור ויפה, במיוחד עם האור הצהוב שבצבץ מין הוילון שכיסה את החלונות השקופים של המרפסת הפתוחה.
שנאתי את זה שהיא עדיין רוצה שהמרפסת תהיה פתוחה גם כשאני איתה. לא ידעתי למה אבל היא נלחצת מזה כל כך אבל לא אמרתי מילה, לא יכולתי לקחת את הסיכון שהיא תתעצבן עליי, במיוחד לא אחרי הלילה הזה.

אני מנשק שוב את ראשה ומתקדם אל דלת החדר, פותח ויוצא בשקט. אני מכניס את ידיי אל כיסיי המכנס ומתקדם במסדרון הקומה אל המעלית, יורד לקומה הראשונה ויוצא מהמלון, נכנס אל הרכב שלי שחנה קרוב.
רק כשאני יושב במושב הנהג אני מוציא את הפלאפון שלי מכיס המכנס ופותח אותו, לא מופתע לראות עשרים שיחות שלא נענו מקרלו ועוד כמה שיחות מחיילים בכירים.
אני נכנס אל הצ'אט שלי עם אנה כשאני מתעלם משאר ההודעות ששלחו לי ומקליד לה הודעה מהירה בתקווה שהיא תראה אותה אחרי שתתעורר.

הייתי חייב ללכת, אל תכעסי. לא ניפגש יותר שוב עד מחר בערב החתונה.

אני שולח לה את ההודעה וזורק את ראשי לאחור באנחה. לא אראה אותה עד מחר בערב. עצבן אותי המנהג הזה שאסור לפגוש את הכלה יום לפני החתונה, למעשה, במשפחה שלי זה היה שאסור להיפגש עם הכלה שבוע לפני, אך זה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות.
אני מחייג אל קרלו ונשען במושב.

"איפה אתה לעזאזל?!" אני שומע את קולו אחרי כמה שניות.
"הייתי עסוק". אני עונה באדישות.
"לעזאזל.. אתה יודע כמה פעמים התקשרתי אליך?" הוא אומר בעצבים.
"איפה אתה?" אני שואל, מתעלם מהכעס שלו.
"במשרד, מטפל בכמה דברים שאתה היית אמור לטפל אבל משום מה זה לא קרה". הוא עונה בכעס מגוחך ואני צוחק.
"תירגע, אמרתי לך הייתי עסוק".
"כן בטח עסוק, עם אשתך לעתיד עסוק".
"טוב, אני בדרך אליך". אני מעביר את הנושא בגיחוך.
"אל תבוא, תיסע למועדון. צריך לטפל שם בכמה דברים". הוא אומר ואני מקמט את מצחי בבלבול.
"המועדון שנפתח? במה צריך לטפל?" אני שואל בבלבול.
"תשאל את מריו, הוא מפוצץ אותי בהודעות, חושב אני הזונה שלו". הוא אומר באנחה כועסת ואני צוחק.
"מה יש לך אתה עצבני כל כך?" אני שואל בגיחוך.
"הייתי עסוק עם אישתי לעתיד אבל התגרשנו". הוא אומר בשעשוע ואני צוחק חזק יותר.
"מטומטם.." אני ממלמל ושומע אותו גם צוחק.
"כשתסיים במועדון תגיע, יש לי הפתעה בשבילך". הוא אומר ומנתק את השיחה כשאני מתחיל את הנסיעה אל המועדון, מרגיש רענן בצורה מחשידה.

×××××

אנה –

אני פוקחת את עיניי באיטיות אך סוגרת אותן באנחה כשאור צהוב וחזק פוגע בעיניי בפתאומיות. "לוקה?" אני ממלמלת בקול צרוד ומתהפכת לצד השני של המיטה בעיניים חצי פתוחות. "לוקה?" אני אומרת חזק יותר כשאני מגלה שהוא לא שוכב לידי במיטה. אני מתרוממת באיטיות ומתיישבת על המיטה, משפשפת את עיניי ונאנחת בכבדות. אני מרימה את בגדיי מהרצפה ולובשת אותם במהירות, מתחילה להתהלך בחדר כשאני יחפה. "לוקה?" אני קוראת בשמו שוב כשאני נכנסת אל חדר האמבטיה, אך הוא לא נמצא שם. הוא שוב עזב בלי לומר כלום? אני מתקדמת אל השולחן שבחדר ולוקחת את הפלאפון בשביל להתקשר אליו, אך הודעה ממנו עוצרת אותי.

'לוקה': הייתי חייב ללכת, אל תכעסי. לא ניפגש יותר שוב עד מחר בערב החתונה.

אני משליכה את הפלאפון בעצבים בחזרה לשולחן ונאנחת בעצבים. "לעזאזל.. זה כל מה שיש לו להגיד לי?" אני צועקת בכעס וזורקת את עצמי על המיטה.
"זה כל מה שיש לו להגיד.. הוא חייב ללכת אנה, יש לו עבודה, זה חשוב. יותר פאקינג חשוב ממני!" אני אומרת וצועקת בכעס. מי שיסתכל מהצד עליי בטח יחשוב שאני משוגעת, זה אולי נכון כי אני אמורה לשמוח שהוא לא פה, אבל משום מה אני רוצה שהוא יחזור.
"לעזאזל איתך אנה". אני אומרת לעצמי וקוברת את פניי בכרית, אך מתרוממת שנייה אחרי כשאני שומעת דפיקה בדלת.

אני חושבת לעצמי כמה רגעים אם מישהו באמת דפק או שאני מדמיינת את הדפיקה כמו משוגעת, אך דפיקה נוספת גורמת לי לקום במהירות מהמיטה ולרוץ אל הדלת ולפתוח אותה, אך לא ציפיתי לראות את ריטה מולי. אני מקמטת את מצחי וסורקת אותה, והיא כמובן יפה כמו בכל הפעמים שראיתי אותה, לובשת ג'ינס שחור רחב וגופייה שחורה קצרה שישבה עליה מושלם.
"מוכנה למסיבת הרווקות שלך?" היא שואלת בחיוך משועשע ואני מייד מבינה מה הולך לקרות היום.

15⭐️🙏