שנאת המאפיה 《1》

פרק 49

אנה –

אני מצחצחת את שיניי במהירות ומנגבת את פי, ולפני שאני יוצאת מחדר האמבטיה, אני מביטה בעצמי שוב במראה. אבל שום דבר לא השתנה, חוץ מהבטן שלי שהתחילה להתנפח ועכשיו יש לי כרס קטנה. זה לא מציק לי אבל התחלתי ללבוש יותר שמלות שחורות בזמן האחרון, הן לא מבליטות את הבטן יותר מדיי וגם לא לוחצות לי, כך שהן מצוינות.

השעה עוד מעט שתיים בצוהריים, הייתי צריכה לצחצח את שיניי פעם השנייה היום אחרי שהקאתי. 
לפני שעה התקשרה סוניה, אמו של קרלו, ובירכה אותי על ההריון. לא הייתי מופתעת שהיא יודעת, לוקה בטח סיפר לקרלו שסיפר לה. ובכללי היא הייתה ממש חמודה. אבל כשהפלאפון שלי צלצל לשיחה שלה, ממש רציתי שהשיחה תהיה מריטה.
עברו יומיים מאז שלוקה אמר לי שהיא תתקשר אליי. אני לא יודעת למה היא לא התקשרה לפניי אבל אני לא יכולה להתעצבן, כי גם אני לא התקשרתי. מצד אחד, ממש רציתי לבדוק איך היא. אבל מצד שני, פחדתי שהיא תשנא אותי או שתגיד לי שהיא חושבת על לשמור מרחק.
אני אולי לא מכירה את ריטה הרבה זמן, אבל התקרבנו המון, ואני מאוד רוצה שנישאר חברות. אבל עכשיו מלחיצה אותי המחשבה שהיא תאשים אותי במה שקרה לה, כי אני כן אשמה. אם לא הייתי מגיעה מלכתחילה אל מקום העבודה שלה ואומרת לה לבוא איתי לארוחת בוקר, שום דבר מזה לא היה קורה. ואני שונאת את עצמי על זה כל כך.

אני יוצאת מחדר השינה ויורדת במדרגות הקומה, מתקדמת אל המטבח ומתיישבת על אחד הכיסאות השחורות של האי. סילביה שמולי מחייכת אליי וחוזרת לקרצף את הכלים שבכיור, ואני מביטה בה חסרת סבלנות ובשעמום.
"הכל בסדר, גברתי?" קולה נשמע ואני מרימה את מבטי אליה.

"כן, תודה."

"תירצי לאכל משהו?" היא שואלת. קולה עדין ומשדר שמחה ונעימות.

"לא תודה, אני אחכה ללוקה." אני מנידה בראשי ואומרת. אחרי השיחה של סוניה, לוקה התקשר אליי במפתיע ואמר שהוא חוזר הביתה. הוא אמר שהמצב קצת נרגע ויש אנשים אחרים שיטפלו בכל מה שיקרה. לא שידעתי מהם הדברים שיכולים לקרות, אך שמחתי שהוא חוזר מוקדם אחרי הרבה זמן שלא.
סילביה מהנהנת לדבריי וממשיכה בעיסוקיה, שלפתע אני מרגישה את הפלאפון שלי מזמזם לי מכיס הג'קט שלי. אני מוציאה אותו ופוערת את עיניי לשם הכתוב בצג.

'ריטה'

אני לא מבזבזת הרבה זמן ועונה לשיחה, קמה ממקומי ומתהלכת במהירות אל הספה בסלון. "הלו? ריטה?" אני עונה בשמחה ומתיישבת על הספה.
"היי אנה, מה קורה?" אני שומעת את הקול שלה אחרי הרבה זמן ומחייכת.
"איך את מרגישה?" אני שואלת בחוסר סבלנות, רוצה לדעת מה איתה.
"אני בסדר." קולה צרוד וחלש. "הרופאים אומרים שאני אוכל לחזור הביתה עוד שבועיים." אני פוערת את עיניי למשמע דבריה.
"זה מצוין!" אני כמעט צועקת כשאני אומרת. "תוכלי אולי להתארח אצלנו, אני בטוחה שלוקה לא יתנגד."
"תודה, אנה. אני מקווה בכלל שיסכימו לי לצאת מהמקום הזה." קולה מיואש כשהיא אומרת.
"למה? מה קרה?"
"קרלו היה פה הרבה פעמים. שאלתי אותו מתי אני אוכל להשתחרר אבל הוא כל הזמן התחמק מהשאלה, כאילו הוא בכלל לא רוצה שאני אחזור לבית שלי." היא אומרת בכעס.
"טוב.. הוא דואג לך." אני אומרת בהיסוס. אני לא רוצה להיכנס בניהם אבל היא צריכה לדעת שהוא עושה את מה שהוא עושה כי אכפת לו.
"כן, טוב.. הוא באמת ביקר הרבה," אני יכולה לשמוע את החיוך שלה כשהיא אומרת את זה. "הוא גם הביא הרבה פרחים." שיט. לא ביקרתי אותה פעם אחת ולא חשבתי בכלל על לשלוח פרחים. פאק, לעזאזל אנה.
"ריטה אני כל כך מצטערת שלא ביקרתי אותך. לוקה בקושי נתן לי לצאת מהבית. וסליחה שלא שלחתי לך פרחים, אני כל כך מצטערת." אני אומרת במהירות ובאנחה ארוכה, מבינה שיצאתי סתומה וחסרת התחשבות.
"הכל בסדר אנה, הכל טוב."
"חוץ מקרלו, ביקרו אותך עוד אנשים?" אני שואלת. אני יודעת שלדבר על ההורים שלה, זה מחוץ לתחום. בגלל זה אף פעם לא ניסיתי. אבל אני בכל זאת רוצה לדעת אם ההורים שלה, מי שהם לא יהיו, יודעים שירו בבת שלהם.
"לוקה היה פה, רוסו גם ועוד כמה חברים שאני עובדת איתם," היא אומרת. "למה?"
"סתם. כלום." אני עונה במהירות ובתקווה שהיא לא תחשוד. "את.." אני מתחילה להגיד אך עוצרת כשכאב מוזר מופיע פתאום בבטני.
"אנה?" קולה נשמע ואני מזדקפת טיפה על הספה, עוצמת את עיניי בחוזקה.
"כן אני פה. רציתי לשאול.. אה!" אני מתחילה להגיד אך הכאב מתגבר ומצליח להוציא ממני צעקה קטנה. אני מניחה את ידי על הבטן ומכופפת את גבי, מנסה להרגיע את עצמי ואת הכאב.
"אנה? הכל בסדר?" אני נושמת עמוק ומזדקפת שוב, אני נרגעת כמה שניות אחריי כשאני מגלה שהכאב נעלם. "אנה? הכל טוב? קרה משהו?" קולה של ריטה נשמע שוב.
"כן כן, הכל בסדר, אני שומעת אותך." אני עוצמת את עיניי שוב ונשכבת על הספה.
"מה קרה?"
"כלום, סתם כאב קטן." אני מניחה את ידי הפנויה על הבטן ומלטפת אותה קלות.
"כאב קטן? בבטן?" אני מהנהנת לדבריה. "זה לא היה נשמע כמו כאב קטן. את בטוחה שהכל בסדר? אולי כדאי שתלכי לרופא. מתי בפעם האחרונה ביקרת רופא בכלל?" השאלה חודרת אליי בבום. עדיין לא ביקרתי אצל רופא. כששאלתי את לוקה על זה הוא אמר שהוא יביא לפה רופא מוסמך כדיי שלא אצטרך לצאת. אבל עברו כבר שבועיים מאז שהוא אמר את זה, ואני בכלל שכחתי מזה לגמרי.
"הכל בסדר, אל תדאגי, אני בסדר." אני אומרת במהירות אך ברוגע.
"היית אצל רופא בכלל?" היא שואלת.
"עדיין לא."
"עדיין לא?!" קולה מופתע ומצחיק אותי טיפה. "אנה, את צריכה לפחות ללכת לבדיקה כללית. כולן עושות את זה." אני מהנהנת לדבריה ומתחילה לחשוב בראשי איך לומר את זה ללוקה.
"כן אני אקבע יום ואלך, אל תדאגי."
"תפסיקי לומר לי את זה, כאילו זה יגרום לי להפסיק לדאוג." אני צוחקת מדבריה ושמחה שלא כואב לי יותר.
"אני כל כך שמחה שאת בסדר, ריטה." אני אומרת בחיוך. "כשישחררו אותך מבית החולים, נעשה מסיבה לכבודך!" אני קובעת בשמחה.
"לא!" היא מסרבת במהירות. "הדבר היחיד שאני רוצה כרגע זה לישון במיטה נורמאלית שלא תכאיב לגב המסכן שלי. ומסאז. אני כל כך צריכה מסאז." אני צוחקת בקול רם לדבריה. אך כמה שניות אחרי היא אומרת לפתע, "אני צריכה לסיים אנה, הרופא בדיוק נכנס."
"אה.. כן," אני אומרת במהירות. "אני שמחה שאת בסדר, אני אתקשר אליך מחר."
"אוקיי. תודה אנה". קולה משמח אותי כשאני מחייכת ומהנהנת לה. ואז השיחה מתנתקת. משאירה אותי שוב בודדה בבית שלי. ואני מתחילה כבר להתגעגע אליה.

"גברתי," קולה של סילביה נשמע כשהיא נכנסת אל הסלון. "תרצי אולי לאכל את ארוחת הצוהריים עכשיו? כנראה שבעלך יאחר קצת." היא אומרת אך אני מנידה לשלילה.

"לא, אני עדיין אחכה לו."

"את בטוחה?"

"כן. תודה סילביה." אני אומרת בחיוך, היא מחייכת בחזרה וחוזרת אל המטבח. משאירה אותי שוב לבדי.

פרק לשעות המאוחרות של הלילה😉
*החלפתי תמונה לספר, מקווה שתאהבו אותה*
⭐️❤️