לוקה –
אני נכנס אל הרכב שלי ומתיישב במושב הנהג, נאנח בכבדות ונושם עמוק. אני לא יודע מה אני יותר, עצבני, עייף או רעב. אך כל זה נעלם כשעיניי עוברות להביט באשתי שלצידי, יושבת במושב הנוסע ואוכלת גלידה.
פאק. הלשון שלה, שעושה את דרכה מלמטה ללמעלה בגלידה גורמת לביצים שלי להתקשות.
אני בהחלט רעב. לכוס שלה.
"רוצה?" היא שואלת ומחזירה אותי למציאות, מושיטה לי את הגלידה שלה. אך אני מניד בראשי לשלילה. "למה? נו, רק תטעם.. זה ממש טעים". אני נאנח כשאני מבין שהיא הצליחה במשימה שלה וטועם מהגלידה, והיא מחייכת בגאווה. "איך?"
"נחמד," אני אומר באדישות. "הכוס שלך יותר טעים". אני אומר בלי לחשוב פעמיים ומחייך אליה חיוך קטן. היא מאדימה בשנייה אחת ומסיטה את מבטה ממני, ממשיכה ללקק את הגלידה. לעזאזל, אני חושב שאני מקנא בגלידה המחורבנת הזאת. "נלך?"
"אולי כדאי שנחזור, אליינה ואנטוניו בטח כועסים". היא מחזירה את מבטה אליי ואומרת.
"מעניין לי את הזין שהם כועסים," היא מרימה גבה למשמע דבריי. "את זאת שלא רצית להיות שם, לא אני". היא פוערת את עיניה ואני מגחך.
"אבל אני לא אמרתי לך לקחת אותי משם!" היא אומרת בכעס.
"כן את כן".
"לא אני לא, אל תשקר".
"אני לא משקר, את אמרת".
"לוקה.."
"אנה.."
היא משפילה את מבטה וצוחקת בקול רם, גורמת לי לזרוק את ראשי לאחור ולצחוק גם. "אוף איתך.." היא ממלמלת ומרגיעה את צחוקה. "מה נגיד להם אם הם ישאלו למה הלכנו?"
"אנחנו לא חייבים להן דין וחשבון," אני קובע. "אבל אם הם ישאלו, נגיד שאת בהריון". היא פוערת את עינה למשמע דבריי.
"אני לא בהריון!" היא אומרת במהירות ובלחץ, גומרת לי לגחך שוב.
"את עוד לא יודעת". היא נאנחת בכבדות ונשענת במושב שלה. "אם אני כן אהיה בהריון, איך תגיב?" היא שואלת אחרי כמה שניות של שקט. אני מביט בה מבולבל ומקמט את מצחי.
"מה זאת אומרת?" אני שואל בחוסר הבנה.
"אתה תכעס?" היא שואלת בהיסוס, גורמת לי להיות יותר מבולבל. היא מפחדת מאיך שאגיב? היא מפחדת ממני? היא חושבת שאני אהיה אבא גרוע? כמו אבא שלי? פאק, אני בעצמי אפילו לא חשבתי על זה. מה אם אני אתנהג כמו אבא שלי?
"אני לא אכעס אנה, אני רוצה ילד," אני אומר. "למה חשבת שאכעס?" היא מושכת בכתפיה ומשפילה את מבטה.
"לא יודעת.. אני לא חושבת שאני מוכנה לילד כרגע". קולה חלש ומהוסס.
"את תהיי אמא נהדרת, אני אהיה איתך בכל שלב ושלב, את רק צריכה לסמוך עליי ועל עצמך". אני אומר במהירות. אני לא יכול לראות אותה במצב הזה, לדעת שאלו המחשבות שהיא חושבת לעצמה מבלי לשתף אותי. ואני מאמין בכל מילה שאמרתי, אנחנו אולי לא מכירים כמה שנים טובות, אבל אני בטוח במאה אחוז שהיא תהיה האמא הכי טובה שיש.
YOU ARE READING
שנאת המאפיה 《1》
Romance"פאק, אנה.. אני מצטער," הוא מקרב את ראשי אל כתפו ומחבק אותי בחוזקה. "אני מצטער, אני מצטער, אל תכעסי, פאק.." הוא לוחש לאוזני. אני לא מתאפקת יותר ונותנת לדמעות שלי לרדת. "סליחה, סליחה. אני יודע.." אני מנסה לשמור על שקט אך ייבבה נפלטת מפי והדמעות לא מפ...
