אנה –
שלושה חודשים לאחר מכן
"הינה ארוחת הבוקר שלך, גברתי". סילביה ניגשת אליי ומניחה על השולחן מולי מגש כסוף, עליו יש צלחת פסטה, עוגה קטנה, ירקות ומיץ תפוזים.
"אני לא רעבה, תודה". אני אומרת באנחה ומעבירה את מבטי בחזרה אל הטלוויזיה הדלוקה.
"לא אכלת כבר הרבה זמן". היא צודקת. אני כן רעבה, אבל בכל פעם שאני מכניסה משהו לפה, או רק מריחה אוכל, אני ישר רוצה להקיא. אני לא יודעת עם זה בגלל ההריון או העובדה שראיתי את חברתי הטובה גוססת לי בידיים.
"תודה". אני מחייכת אליה ומזדקפת לישיבה על הספה. היא מהנהנת וחוזרת אל המטבח, אך בשנייה שאני לא רואה אותה שוב, אני חוזרת אל התנוחה הקודמת שלי בספה.
אני מאוד רוצה לאכל, אבל אני לא יכולה. לפני יומיים נשבעתי ללוקה שאם הוא לא ייתן לי לבקר את ריטה בבית החולים, אני אפסיק לאכל. והוא כמובן שלא האמין לי. אבל אני אנצח בסוף.
אני זוכרת איך הכל קרה כל כך מהר אז. כשאני מנסה ללחוץ על הפצע המדמם של ריטה האמבולנס כבר מספיק להגיע, ואיתו שלושה ניידות משטרה. את הרכב של לוקה זיהיתי כמה דקות אחרי, וקרלו הגיע דקה אחריו.
באותה שנייה, לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי לעלות על האמבולנס שלקח את ריטה כדיי שאסע איתה לבית החולים, אבל לוקה תפס אותי חזק ולא נתן לי ללכת. הייתי בסערת רגשות והתחלתי לריב איתו עם דמעות בעיניים, אך הוא עמד בשלו ולא נתן לי ללכת. וכמה דקות אחרי שהאמבולנס נסע, לוקה גרר אותי לרכב שלו והחזיר אותי הביתה, הוא ציווה עליי לא לצאת כשהגענו והלך. פשוט הלך. בזמן שאני התפרקתי בבכי, הוא פשוט עזב אותי לבד ואני נשארתי בבית עם עשרה שומרים שלא נתנו לי לצאת.
וככה זה היה במשך כמה חודשים. הוא לא נתן לי לצאת מהבית, אפילו לא לשנייה. ואני בקושי ראיתי אותו בזמן הזה. הוא תמיד היה חוזר מאוחר כשאני ישנה ועוזב לפני שהתעוררתי.
רציתי תשובות. רציתי לדעת מי ירה בריטה, ולמה דווקא בה. רציתי לדעת למה לוקה לא נותן לי לבקר אותה. אני פשוט רוצה לדעת מה הולך לקרות. ואף אחד לא עונה לי על כל השאלות האלה. במשך כמה חודשים האנשים היחידים שראיתי היו סילביה, הטבחית הראשית, ועוד כמה שומרים שהיו מחוץ לבית. שמרו על כל פינה ופינה.
אבל לא באמת עניין אותי למה אני בקושי רואה את לוקה או למה לא נותנים לי לצאת. הדבר היחיד שרציתי, הוא לדבר עם ריטה. אפילו בשיחת טלפון. כששאלתי את לוקה על זה הוא אמר שהוא יחשוב על זה, אבל כבר עברו כמה שבועות מאז שהוא אמר את זה.
כשראיתי אותה על הרצפה מדממת, הרגשתי כאילו אני הולכת למות בעצמי. זה היה חשוד, כמובן. אחרי הירייה שפגעה בריטה, לא נשמעו יריות נוספות. כאילו זה היה מתוכנן לפגוע בריטה. כמובן שניסיתי לומר את זה ללוקה אבל הוא אמר שזה לא קשור לכלום ואני לא צריכה לחשוב על זה. אבל אני לא מטומטמת, ראיתי את המבט שלו כשאמרתי לו את זה. הוא ידע שזה מה שקרה. זאת אומרת, כמובן שהוא ידע, הוא יודע הכל, ומשום מה, אני לא יודעת שום דבר.
"גברתי, לפחות תאכלי את הירקות". קולה של סילביה נשמע שוב מאחורי אך התעלמתי ממנה.
"זה בסדר, סילביה, תשאירי אותה לי". אני פוערת את עיניי למשמע הקול המוכר של לוקה. אני מסתובבת במהירות במקומי ומבחינה בו, נכנס אל תוך הסלון כשידיו בתוך כיסי המכנס שלו ומבט זועף על פניו. סילביה מהנהנת במהירות והולכת, משאירה אותנו לבד.
"איפה היית?" אני קמה מהספה במהירות ומתקדמת אליו. לא ראיתי אותו כמעט כל השבוע, רק פעם אחת לפני יומיים כשהתעוררתי באמצע הלילה כשהרגשתי אותו מצמיד אותי אליו, אבל נרדמתי אחרי זה מהר.
"למה את לא אוכלת?" הוא מתעלם מהשאלה שלי ושואל, נעמד מולי ומביט בי. רק ככה אני מצליחה להבחין בעיניים האדומות שלו. לפחות להתגלח הוא הספיק.
"אני שאלתי קודם". אני אומרת במהירות ומשלבת את זרועותיי אל חזהי, לא מורידה את מבטי משלו.
"אנה, אני לא מתכוון לשחק איתך במשחק הזה עכשיו," הוא אומר באנחה. "למה את לא אוכלת?"
"אמרתי לך, עד שלא תיתן לי לראות את ריטה אני לא מכניסה שום דבר לפה שלי". אני עונה על שאלתו.
"אנה, את בהריון," הוא אומר ומשלב את זרועותיו לחזהו גם. אני יכולה לשמוע בקול שלו שהוא עייף, כי הוא אפילו לא מתאמץ להרים את הקול שלו עליי. "וכבר אמרתי לך, אני לא נותן לך לצאת מהבית". הוא מוסיף.
"למה לא? אני לא מבינה מה קורה, ואף אחד לא מתנדב לומר לי!" אני צועקת עליו בכעס ועם דמעות בעיניים, מרגישה דקירה קטנה בבטן אך מתעלמת ממנה ולא מורידה את העיניים שלי ממנו, מחכה לתשובות.
"לא בטיחותי עכשיו בחוץ, אני מעדיף שתישארי פה". הוא אומר באדישות ועוקף אותי, מתקדם אל הספה ומתיישב בה, מתרווח עליה כאילו היא הספה הכי נוחה בעולם.
"אתה יכול לומר לי למה לא?" אני מנסה להרגיע את עצמי כשאני שואלת אותו ומתיישבת לידו. הוא מסיט אליי את מבטו וסורק אותי, אך עיניו נראות עייפות כל כך. "מתי בפעם האחרונה ישנת?" אני כבר יודעת את התשובה, אבל אני בכל זאת מקווה שהוא יענה לי אחרת.
"זה לא משנה.." הוא מגלגל את עיניו אך עדיין ממשיך להביט בי. "את רוצה לדבר עם ריטה?"
"כן!" אני עונה במהירות ובהתרגשות, גורמת לו לגחך.
"אז תאכלי," הוא אומר ומצביע עם ראשו אל עבר המגש שעל השולחן. אני לא מבזבזת הרבה זמן ומרימה את המגש, מניחה אותו על הספה ומתחילה לאכל. "איך את מרגישה? יש עדיין הקאות?" הוא שואל.
"לא כל כך," אני אומרת, מלקקת את שפתיי ומכניסה לפי עוד פסטה עם הכף. "אני מרגישה כבר יותר טוב". הוא סורק אותי בעיניו שוב ומחייך.
"אני שמח לשמוע".
"ביקרת את ריטה כל הזמן הזה? היית בבית חולים איתה?" אני שואלת אותו ומקווה שיגיד כן.
"ביקרתי אותה פעם אחת לפני כמה שבועות, הרופאים אמרו שהיא תהיה בסדר". אני מהנהנת לדבריו.
"אז למה משאירים אותה שם כל כך הרבה זמן?"
"אחד הרופאים אמר לי שמישהו ביקש שישאירו אותה שם עוד כמה שבועות, רק כדיי לוודא שהכל בסדר". אני מקמטת מצחי לתשובתו.
"מישהו? קרלו?"
"כנראה". הוא מחייך ואומר. גם את קרלו לא ראיתי כבר הרבה זמן. "קדימה, תסיימי, אני אשיג לך את השיחה הכל כך חשובה".
50⭐️❤️
YOU ARE READING
שנאת המאפיה 《1》
Romanceמה יקרה כשאנה תפגוש את לוקה? כשהכלסטרופובית תפגוש את השטן? הוא יוותר עליה? היא תברח? הוא יהרוג אותה? תקראו ותגלו🙃 🖤סיפורם של לוקה ואנה🖤
