לוקה –
"אתה נראה ממש שמח היום". קולו של קרלו נשמע מצידי ואני מרים את גבותיי, לא מופתע מדבריו.
"אתה מוכן להגיד לי מה כל כך חשוב או שאני יכול לחזור לאשתי ולהזמין אותה לרקוד?" אני שואל בכעס וממשיך להביט באנה שעומדת רחוק ממני ומביטה בשאר האנשים שבבית.
הגענו לבית של אנטוניו ואליינה לפני כחצי שעה, לא הספקתי אפילו לומר לכולם שלום וכבר אני עומד ליד קרלו ומחכה שיסביר לי למה הוא רוצה לדבר בדחיפות. ולמה זה לא יכול לחכות אחר כך.
"שני חיילים שלנו זיהו לפני שעה שני חיילים רוסים שהתהלכו ברחובות ברומא," הוא מתחיל לומר ומבטי עובר עליו במהירות. "חשבנו שזה כלום אבל כמה דקות אחרי נרצח בארס, החייל הצעיר שהתחיל לעבוד אצלנו לפני חודשיים". אני נאנח בכבדות ומשעין את גופי אל הקיר מאחוריי.
לעזאזל, אהבתי את בארס. הוא היה ממושמע. ועכשיו הוא לא פה, תודות לבני הזונות האלה.
"זה לא הכל, לפני כמה דקות קיבלנו סרטון של ילדה קטנה נאנסת על ידי אחד מהם".
"בני זונות". אני מטיח את ידי על הקיר בזעם וממלמל.
הם חושבים שזה מה שהופך אותם לגיבורים, חושבים שזה מה שייתן להם את הכוח. אבל הם טועים. מאז ומתמיד החוק שאסור לגעת בקטינים ובבנות מתקיים. ומי שרק מעז להטריד, ימצא את עצמו מת. וזה כולל גם את הרוסים. "מצאתם אותם?" אני שואל אותו.
"עדיין מחפשים. מה לעשות עד אז?" הוא שואל.
"תהרגו כמה חיילים רוסים, זאת תהיה האזהרה הראשונה שלהם". אני אומר, מחזיר את מבטי אל אנה העומדת רחוק אך מתעצבן יותר כשאני שם לב שמריו מתקרב אליה ומתחיל לדבר איתה.
"מה מריו עושה פה?" אני שואל את קרלו, גופי מתהדק כשהיא מחייכת אליו וממשיכה לדבר איתו, כאילו בעלה לא בחדר. למה לעזאזל היא מדברת עם אחד העובדים שלי? ולמה יש לו בכלל אומץ לגשת אליה?
"כנראה אנטוניו הזמין אותו. אני לא אחראי על האורחים פה". הוא עונה. "אין לי מה לחפש פה אני הולך, אני אעדכן.." קולו שוב נשמע אך אני מתעלם ממנו, מתחיל ללכת אל כיוונם של מריו ואנה ומשאיר את קרלו מאחוריי.
"מריו," אני נצמד אל אנה ומניח את ידי סביב אגנה, לא מוריד את מבטי ממריו ושואל, "מה אתה עושה פה?"
אנה –
אני מסתכלת סביב ומנסה למצוא אנשים שאני מכירה, אך שום פרצוף מוכר לא באופק.
אני עומדת במבוכה בצד הרחבה הגדולה בבית ומנסה להעסיק את עצמי. אני לא מכירה פה כמעט אף אחד, רק כמה פרצופים מוכרים מהחתונה שלי, אבל יותר מזה אין. מאוד מבאס שריטה לא פה. ואפילו לוקה השאיר אותי לבד כדיי לדבר עם קרלו. אלוהים יודע על מה הם מדברים אבל אני מאוד מקווה שהוא יחזור אליי בקרוב כי אני מרגישה כל כך מובכת שאני מוצאת כל שנייה מישהי אחרת מסתכלת עליי ואז מסיטה את מבטה.
"אנה?" שמי נשמע ואני מסתכלת לצידי, פוערת את עיניי כשהבן אדם האחרון שאני יכולה לחשוב עליו מתקדם אליי.
"מריו?" חיוכי גדל במהירות כשהוא מתקדם אליי. "מה אתה עושה פה?" אני שואלת בחוסר הבנה. מריו היה החבר הכי טוב שלי בתיכון במרוקו. נהיינו זוג שנתיים לפני שחזרתי לאיטליה ונפרדנו שבוע לפני בטוב. מאז לא נפגשנו יותר.
"עברתי לאיטליה לפני כמה חודשים, התחלתי לעבוד פה". הוא אומר בחיוך ומעביר את ידו על שיערו הבלונדיני. "מה את עושה פה?"
"אני פה ליום הולדת של אליינה.. רגע, אתה ממלצר באירוע?" אני שואלת בחוסר הבנה ומנמיכה את קולי, סורקת את בגדיו אך לא מוצאת שום רמז שהוא ממלצר כאן.
"לא, אני מכיר את אנטוניו, הוא חבר טוב שלי". הוא צוחק ואומר.
"אה.. יפה". אני אומרת וממשיכה להביט בו בשקט.
"אז איך את מכירה את אנטוניו?" הוא שואל אך לפני שאני מספיקה לענות, יד חמה עוטפת אותי מאגני וגורמת לי לקפוא.
"מריו, מה אתה עושה פה?" קולו של לוקה נשמע מצידי בהפתעה. ורק אז, אני מבינה שמה שהולך לקרות עכשיו לא יגמר בטוב. אולי לוקה הוא בעלי עכשיו, אבל מריו היה האקס שלי וגם הבן אדם שלקח את הבתולים שלי. ואני בטוחה שאם לוקה יגלה את זה הוא ישרוף אותו חיי.
"אדוני, לא ציפיתי לראות אותך כאן," עיניו של מריו נפערות במהירות והוא מביט בידו של לוקה שמסביבי. "אני מצטער על ההפרעה, קאפו". הוא אומר בלחץ ואני מבחינה בלוקה שמצמצם את עיניו אליו, ושנייה אחרי הוא נעלם בהמוני האנשים.
"איך את מכירה אותו?" לפני שאני מספיקה לומר משהו לוקה נעמד מולי ושואל כשכעס נגלה בפניו.
"איך אתה מכיר אותו?" אני מחזירה באותו מטבע ומשלבת את ידיי, בדיוק כמו שהוא עושה.
"אנה, כדאי לך לענות לי". הוא אומר בהזהרה, גורם לליבי לפעום. אך אני לא נכנעת כל כך בקלות.
"קודם נאכל משהו, אני ממש רעבה". אני אומרת באומץ מוזר שנגלה אליי ומסתכלת סביב, מחפשת את האוכל שבמקום הזה. "אני ממש רוצה גלידה". אני ממלמלת לעצמי ולפתע מרגישה שוב את זרועו של לוקה סביבי, דוחפת אותי אל עבר דלת היציאה. "מה אתה עושה?" אני שואלת בחוסר הבנה.
"את רוצה גלידה, לא? אז נלך לקנות גלידה". הוא אומר. אני מאדימה במהירות במבוכה כשכל העיניים של האנשים עלינו ואנחנו פשוט יוצאים מהמקום.
"אנחנו לא יכולים פשוט ללכת". אני אומרת בלחץ אך הוא לא עוצר, ממשיך ללכת אל הרכב שלו. "לוקה זה לא בסדר". הוא פותח את דלת רכבו במושב הנוסע ומסמן לי עם ראשו להיכנס.
"את רוצה להישאר שם לעוד שלוש שעות? כי אם כן אפשר לחזור". הוא אומר, יודע כבר את התשובה ואני נכנסת אל הרכב ומתיישבת. "ככה חשבתי.." הוא ממלמל בגאווה וסוגר את הדלת, מתהלך אל הצד שלו ומתיישב לצידי.
"אנשים יכעסו עלינו". אני אומרת בחוסר אונים, מצמידה את זרועותיי אל חזי ונושפת בתסכול. הרצון לגלידה רק הולך וגובר.
"אני תמיד יכול להצמיד להם סכין לבטן". אני פוערת את עיניי למשמע דבריו והוא צוחק.
"זה לא מצחיק, חולה נפש אחד".
"תרגעי, הכל יהיה בסדר," הוא ממשיך לנסוע ומגחך. "עכשיו.. איזה טעם בא לך?"
35⭐️❤️
YOU ARE READING
שנאת המאפיה 《1》
Romanceמה יקרה כשאנה תפגוש את לוקה? כשהכלסטרופובית תפגוש את השטן? הוא יוותר עליה? היא תברח? הוא יהרוג אותה? תקראו ותגלו🙃 🖤סיפורם של לוקה ואנה🖤
