שנאת המאפיה 《1》

פרק 39

אנה-

במשך חצי שעה שהרגישה כמו נצח, לחצתי לעשרות אנשים את היד וחזרתי על המילה 'תודה' מאות פעמים. אבל בכל פעם שידי הורמה ללחיצת יד, עיניי ירדו שוב ושוב לטבעת שעל האצבע שלי. יהלום מרכזי גדול ויהלומים קטנים לאורך הרצועה שלה. טבעת יוקרתית ונוצצת שאני בטוחה שעלתה המון. היא קלאסית, אלגנטית וכל כך שלי.
רק הפחד לאבד אותה עושה לי חרדות. במיוחד כשלוקה עומד לידי, חתיך יותר מאי פעם בחליפה השחורה שלו ולא מוריד ממני את עיניו.

"לוקה," קולו של אנטוניו, דוד של לוקה, נשמע מולי ואני מרימה את מבטי קדימה, מוצאת את אנטוניו מולי בחליפה כחולה ולידו עומדת אישה גבוה ויפה שלובשת שמלה ירוקה ארוכה, נראית מדהים, מה שאי אפשר להגיד על אנטוניו, בחירת צבע החליפה שלו מזעזעת. "מזל טוב אחיין יקר." אנטוניו לוחץ את ידו של לוקה בחיוך קטן ולא מוריד את מבטו ממנו.
אני מפנה את מבטי אל לוקה שעומד לידי, מנסה לא להתהפנט כשאני בוחנת את מבטו. הוא לא מחייך, רק עומד ולוחץ את ידו, אפשר גם להבחין בקמצוץ של שנאה בעיניו. "אנה," אני מפנה את מבטי אל אנטוניו כשהוא קורא בשמי ומחייכת. "תכירי, זאת אשתי, אליינה". אני מעבירה את מבטי אל האישה לידו, אליינה. היא נראת מושלם בשמלה הירוקה, ושערה החום זהב מסודר בגולגול מתוח.

"מזל טוב". היא אומרת בחיוך ולוחצת את ידי.

"תודה רבה". אני מודה ומחייכת בחזרה. הם עומדים מולנו כמה שניות ספורות שקטות ואז הולכים. אני מקווה שזה יגמר מתישהו, אני רק רוצה לחזור למלון.

"אל תדאגי, שעתיים שלוש ונלך". אני פוערת את עיני למשמע דבריו של לוקה, כאילו הוא קרא את המחשבות שלי.

"אני לא דואגת". אני אומרת ומרגישה את עיניו עליי אך אני לא מורידה את עיניי מרחבת הריקודים שמולי ומהמוני האנשים שרוקדים בה.

"אני בטוח". הוא אומר בגיחוך ואני נאנחת בשקט. "את בסדר?" הוא שואל ואני מהנהנת. אני בטוחה שאהיה יותר בסדר אם אשתה משהו, כי בקבוק יין לא יזיק כרגע.

"לוקה," קול נשי נשמע מצידנו ואני מסתובבת, מוצאת גבר ואישה מבוגרים מתקדמים אלינו עם חיוך. "כמה טוב לראות אותך". האישה המבוגרת אומרת ברגש ומחבקת את לוקה.

"סוניה, מה שלומך?" הוא שואל ומנשק את לחיה. "חורחה, טוב לראות אותך". הוא מפנה את מבטו אל הגבר המבוגר ולוחץ את ידו, בזמן שאני עומדת לידם מובכת ולא יודעת מה לעשות.
"אנה, תכירי, אלה הוריו של קרלו". לוקה מניח את ידו על אגני ומצמיד אותי אליו, מה שגורם ללב שלי לדפוק חזק ומהר.

"אנה, כל כך טוב לראות אותך". האישה, סוניה, מתקדמת אליי ומחבקת אותי.

"נעים מאוד. תודה שבאתם". אני אומרת בחיוך ולוחצת את ידו של חורחה, שאני שמה לב שדי דומה לקרלו.

"כל כך מרגש לראות את שניכם ביחד". היא אומרת בחיוך ואני צוחקת במבוכה. לא ראיתי את האישה הזאת בחיים, אבל היא נראת כמו מישהי שארצה להיות לידו כל הזמן. כמו אמא.
לוקה מחליף איתם כמה מילים ואז הם הולכים, כמו כולם, לרחבת הריקודים ורוקדים. כל כך יפים.

"אשתי היקרה," אני שומעת את קולו של לוקה ומסמיקה במהירות. "תרקדי איתי?" הוא מושיט לי את ידו ומחייך.
ברגעים של לחץ כאלה, הייתי פשוט בורחת, אבל כל כך רציתי לרקוד איתו שלא היה לי אכפת. אז אני מניחה את ידי בשלו ומחייכת כשהוא מוביל אותנו אל רחבת הריקודים מלאת האנשים. וברגע קטן כל העיניים של כולם עלינו.
הוא מעמיד אותי מולו במרכז ומניח את ידיו סביב אגני, סימן אליי להניח את ידיי סביב צווארו. וכך אני עושה, כשהמוזיקה משתנה לשיר רומנטי ושלוו שאני לא מכירה ומזיזה אותנו בקצב. ואני מתאפקת לא לחייך כשהוא מולי, לא מוריד את עיניו ממני ומחייך את החיוך הקטן שלו. ממש קרוב אליי שאני יכולה להרגיש את הנשימות שלו עליי.
"את בסדר?" הוא שואל פתאום.

"כן, תפסיק לשאול". אני מבקשת באנחה והוא צוחק.

"לא יכול, את אשתי עכשיו, אני צריך לדעת הכל". הוא אומר ומצליח להוציא ממני את החיוך שלי, אך אני משפילה את מבטי במהרה. "אל תעשי את זה שוב," קולו נשמע וראשי מתרומם כשידו נוגעת בסנטרי ומרימה אותו. "תסתכלי עליי". הוא אומר. עיניי נפערות וגופי מתחמם.
אני מחייכת בבושה ומביטה בו. הוא מחייך בחזרה ומחזיר את ידו בחזרה לאגני, אך הפעם מקרב אותי אליו יותר, ולפני שאני מספיקה להבין מה קורה הוא מצמיד את שפתיו אל שפתיי ומנשק אותי ברכות.
אני קופאת, לא עוצמת את עיניי, מביטה בעיניו הסגורות ולא מזיזה את שפתיי, בזמן ששפתיו זזות ומנשקות אותי.
הוא מתרחק ממני קצת ומחייך. "אל תדאגי, עוד כמה שעות אני אנשק כל חלק בגוף שלך ואת תצרחי את השם שלי". הוא לוחש לאוזני. פאק. אם חשבתי שאני אדומה ממש, אז עכשיו זה יותר גרוע. הלב שלי דוהר ואני כבר מרגישה את העקצוץ בין הרגליים.
"קדימה, בואי נאכל". הוא אומר ונעמד לצידי. רק אז אני מבחינה בכל האורחים מביטים בנו ומוחאים כפיים, וחלק סתם עומדים ומזעיפים פנים כאילו אני לא רואה אותם.

לוקה מוביל אותי אל השולחן הארוך שבצד השני של האולם כשידו עדיין באגני. כשאנחנו וכל שאר האורחים מגיעים, הוא מזיז כיסא שליד השולחן במרכז ומסמן לי עם מבטו לשבת. וכך אני עושה. ולאט לאט כל שאר האורחים מתיישבים גם הם כשלוקה מתיישב לידי.

אני נמנעת מלהביט בו, מנסה לתת ללב שלי להירגע. אבל זה לא עוזר כשאני מרגישה את הידשלו מונחת על הירך שלי, ולוחצת עליו. אני בכל זאת לא מסתכלת עליו, אפילו לאלשנייה, למרות שאני כל כך רוצה, אני מתאפקת ומחייכת לריטה שיושבת מולי כאילו כלוםלא קורה מתחת לשולחן כשידו של לוקה עולה ועולה ברגלי.
לעזאזל, הגבר הזה הוא פשוט צרה שאני כל כך אוהבת.

תודה על כל האהבה והתמיכה ❤️
25⭐️🙏