פרק 51

742 73 9
                                    

עוד פרק ארוך אבל שווה מאוד

לוקה –

אני שוכב על הספה במשרד שלי, ידיי מעל ראשי ועיניי עצומות.
השעה כרגע שש בערב ואני לא מצליח להיזכר בכלום. הדבר היחיד שאני זוכר, הוא את אנטוניו. הוא הגיע לפה לפני כמה שעות ודיבר איתי. אני לא זוכר על מה בדיוק, אבל העובדה שאני שיכור כרגע אומרת לי שהוא עצבן אותי.
תמיד שנאתי את הבן זונה הזה. הוא היה מופיע בזמנים הכי טובים והורס הכל. לפני שהוא הגיע, קרלו ואני עבדנו פה. המצב עם הרוסים קצת נרגע אחריי שהרגנו להם שני מאפיונרים וסוחר אחד. קרלו ואני הרמנו כוסית קטנה ושמחנו, עד שהוא הגיע. גירש את קרלו מפה ודיבר איתי. חצי שעה אחרי שהוא הלך השתכרתי. לפחות שני בקבוקים. אני אפילו לא זוכר למה. מה הוא אמר. אין לי פאקינג מושג.

"פאק, שיט," אני ממלמל ופותח את עיניי באיטיות כשאני נזכר באנה. לפני שאנטוניו הגיע לפה התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני אהיה בקרוב בבית. קרלו הציע לי את זה, הוא אמר שהכל יהיה בסדר היום ואין שום סיבה לדאוג. אבל אני לא בבית. ואני שיכור מהתחת. היא בטח כועסת, ובצדק. איך אסביר לה מה קרה אם אני בעצמי לא זוכר.
אני מתרומם באיטיות ומתיישב על הספה. ראשי מסוחרר וכואב. אנה בטוח תרצה תשובות כשאני אגיע הביתה. תשובות שאין לי. גם אם הייתי זוכר מה קרה לא הייתי אומר לה. אני מעדיף להשאיר אותה כמה שיותר מחוץ למאפיה. זה מסוכן ולא נחוץ.

אני קם מהספה באיטיות ונעמד, ראשי קופץ וליבי דופק במהירות. אני רוצה להתיישב אך אני מתעלם מהרצון ומתחיל ללכת אל הדלת, לאט ובזהירות. כל צעד מרגיש כמו גהינום. אבל אני מצליח לעשות את דרכי אל מחוץ לבניין המשרדים שלי ונכנס אל הרכב שלי בחניון.
אני זורק את ראשי לאחור במושב הנהג ונושם עמוק, נאנח בכבדות ומשפשף את עיניי. לנהוג כרגע זה לא רעיון טוב, אבל אין לי ברירה. הבטחתי לאנה שאגיע היום מוקדם הביתה. אולי אצליח לחשוב על תירוץ מוצלח עד שאגיע הביתה. אז אני מתחיל לנסוע, לא טורח לחגור. אך דקה אחריי אני מסתובב, נוסע אל המועדון שלי. זאת טעות, טעות גדולה. אני לא יודע למה אני עושה את זה, במיוחד עכשיו כשאני שיכור. אבל אני לא חושב וממשיך לנסוע אל המועדון שמריו מנהל. אנשים עדיין לא יהיו שם כי המועדון נפתח מאוחר יותר, כך שזה זמן מצוין לדבר איתו. הרבה זמן רציתי לדעת מה קרה בינו לבין אנה. מאז מסיבת יום ההולדת של אליינה, אנה מסרבת לומר לי איך הם מכירים אחד את השני. אם אשאל את מריו על זה, הוא לא יוכל לסרב לענות.

אני חונה בחניית המועדון ויוצא מהרכב, מתקדם אל המועדון. הוא לא ישתנה מאז הפעם האחרונה שהגעתי אליו. אך כשאני נכנס פנימה אני מזהה שהעיצוב אחר, נוספו ספות, שולחנות, יש וילונות אפורות בכמה פינות. אך אני מתעלם מהעיצוב והולך ישר אל המשרד של מריו, שפעם היה של קרלו. אני לא טורח לדפוק ופותח את הדלת בחוזקה. אני נכנס פנימה ומביט במריו שיושב על הכיסא בשולחן העבודה ומקליד במחשב שמולו. הוא קם ממקומו במהירות כשהוא מרים את מבטו אליי ופוער את עיניו. "קאפו. לא ציפיתי לראות אותך פה עכשיו," הוא אומר. אני מסתכל סביב, המשרד לא השתנה, נשאר בדיוק איך שהיה. זה טוב, אני אוהב את העיצוב שפה. גם קרלו אהב. "מה אתה עושה כאן?" אני מביט בו כשהוא שואל, אני נשאר אדיש ועם מבט שלא אומר כלום על פניי.

שנאת המאפיה 《1》Where stories live. Discover now