אני מרגישה נורא כל כך. כשכל העיניים של האורחים עליי. הבחילות לא עוזבות אותי, זה מרגיש כאילו בכל רגע אני עלולה להקיא על הרצפה, או יותר גרוע, על לוקה שיושב לצידי. במיוחד לא אחרי שהמלצרים כבר הגישו את האוכל לכולם, והריח של הסטייק שאצלי בצלחת מעורר אצלי תאבון אך גם גועל. ואני לא מבינה למה. רציתי לשאול את לוקה מתי נלך, אבל ידעתי שזה לא יפה. זאת החתונה שלי ואני צריכה להתעלם מכל תחושה לא נעימה. וגם שמתי לב שיש פה אנשים שמאוד לא אוהבים אותי, אני אולי לא מכירה את כולם, אבל אני בהחלט מזהה מבטים לא רצויים. ולא חסרים פה.
"את בסדר?" אני שומעת את קולו של לוקה לוחש לי באוזן כשאחד מהאורחים מתחיל לדבר בקול וכולם מקשיבים לו. אני מהנהנת לשאלה שלו בשקט ומנסה להתעלם מהתגובה של הגוף שלי לחום הגוף שלו שמאוד קרוב אליי. "אז תאכלי". הוא דורש ממני. אני נאנחת בשקט ומושיטה את ידיי אל המזלג והסכין שעל השולחן מולי ומתחילה לחתוך את הסטייק בצלחת. הוא לא יעזוב אותי עד שיראה אותי אוכלת, ואני חייבת להוכיח לו שאני בסדר גמור כי אין לי מושג מה הוא יעשה אם יגלה שלא ואני מפחדת לגלות. אני מקרבת את המזלג עם חתיכת הסטייק הקטנה שחתכתי אל פי, מכניסה ומתחילה ללעוס. בולעת אותה במהירות ומחייכת אל לוקה חיוך קטן של 'הכל בסדר'. אבל הכל ממש לא בסדר. אני מרגישה שהבטן שלי מתהפכת. אני מושיטה את ידי במהירות אל כוס השמפניה שלי ולוגמת ממנה כמה לגימות שגומרות את כל תכולתה ומניחה את הכוס בחזרה אל השולחן. אני נשענת בחזרה על הכיסא ומנסה להקשיב לגבר עם החליפה מדבר מולי, אך ידו של לוקה פוגשת את ירחי וגורמת לליבי לקפוץ. הוא עשה את זה כל כך הרבה פעמים בחצי שעה האחרונה ואני עדיין לא מבינה למה אני מגיבה ככה בכל פעם מחדש. "עוד מעט נלך". הוא לוחש לי באוזן ואני מהנהנת שוב. תודה לאל.
"טוב, תודה ברונו," קולו של קרלו נשמע כמה כיסאות אחריי וכל העיניים עליו. הוא קם ממקומו ומחזיק את כוס השמפניה שלו בידו. "אני אשמח להגיד כמה מילים". הוא אומר בחיוך.
"קרלו. שב". לוקה אומר בקול מצמרר אך הוא לא מקשיב. כולם פה מבינים שהוא שיכור.
"אנה," קרלו אומר את שמי כשמבטו עליי וגורם לי להאדים במבוכה כשעוד אנשים מביטים בי. "אני מקווה שלא תתחרטי כי הגבר הזה מטומטם". אני צוחקת למשמע דבריו ושומעת את לוקה נאנח לידי. "אבל אל תדאגי, הוא רומנטי כשהוא רוצה". הוא גורם לי להאדים שוב ואני מחייכת כתודה.
"סיימת? שב". קולו של לוקה נשמע שוב. אני מניחה את ידי על שלו כדיי לסמן לו שהכל בסדר ואני מרגישה את מבטו עליי.
"רגע, לא סיימתי," הוא אומר ולוגם את כל תכולת הכוס שלו. "ריטה". הוא אומר את שמה של ריטה ומביט בה, ואני, כמו כל שאר האורחים, מביטה בה גם כשהיא פוערת את עיניה ומאדימה גם. "אשתי לעתיד".
"אלוהים". היא קוברת את פניה בידה וממלמלת, גורמת לי לצחוק, ואני מביטה בלוקה כשאני שומעת אותו גם מגחך, אך להפתעתי הוא מביט בי ולא בריטה. אני מחזירה את מבטי במהירות אל קרלו וצוחקת שוב כשאני תופסת אותו קורץ לה ואז אחד האנשים שלידו מושך אותו בחזרה למקומו.
XXXX
"קדימה. נלך". קולו של לוקה נשמע מאחורי ואני מסתובבת במהירות. הוא מביט בי ומחייך, מניח את ידו סביב אגני ומתקרב אליי.
"תודה לאל," אני אומרת באנחה. "אמרת כמה דקות". אני מוסיפה בתסכול והוא צוחק. אחרי הארוחה כל האורחים התחילו לרקוד שוב, בלי שום הודעה מוקדמת. ואני כמו מטומטמת האמנתי ללוקה כשהוא אמר שזה יגמר אחרי שעה. זה נגמר אחרי לפחות שעתיים. שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהבת לרקוד, זה היה כיף. אבל הבחילה לא עזבה אותי, ולרקוד עם עוד מאתיים אנשים שאני לא מכירה זה לא כזה כיף. ואחרי שכל האורחים הלכו, הוא היה צריך לדבר עם כמה אנשים. גרם לי להישאר בחדר הכלה עם שני שומרים. אפילו את ריטה לא הצלחתי למצוא אחרי זה. נשארתי אומללה שם כששני אנשים זרים שומרים עליי. למרות זאת, הצלחתי לשחד מלצר אחד לבקבוק יין, לוקה אולי גילה את זה איכשהו, אבל למזלי הוא נתן לי לשתות כמה כוסות.
"קדימה אשתי, בואי נלך". הוא אומר, גורם לי לחייך ולהסמיק.
"כמובן בעלי". הוא צוחק לדבריי.
"את בהחלט שיכורה". אני מחייכת אליו כשהוא מסיט קצוות שיער מפני. זהו, אני לא יכולה לברוח. אני שלו והוא שלי. אמרתי כן, אני לא יכולה לחזור במילה שלי, למרות שאני אפילו לא רוצה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
