לוקה –
אני יושב בספה שבמשרדי, ראשי זרוק לאחור ורגליי פתוחות לרווחה. ואני חושב על כל מה שקרה בשבועות האחרונים. חושב איך לטפל במצב. חושב איך להרוג כל בן זונה רוסי שחי. חושב איך לחזור הביתה לאשתי ההריונית ולהירדם איתה.
אבל אני לי פאקינג שמץ של מושג מה לעשות.
בשבועות האחרונים הכל התחיל להשתבש. כמה רוסים מזדיינים הגיעו לאטליה, ובלי שום הכנה מראש, רצחו חמישה חיילים. באותו היום שזה קרה, הבנתי שזה לא הדבר היחיד שהם יעשו, ידעתי שהם לא יבואו לאיטליה רק כדיי לרצוח כמה חיילים שלי. אז התקשרתי לאנה, ציפיתי לשמוע שהיא בבית, אך זה לא קרה. ושנייה אחר כך נודע לי שירו בריטה, שהייתה עם אנה באותו הזמן. כמה דקות אחריי נודע לי ששלושה חיילים נוספים שלי במילאנו נרצחו גם.
כל כך הרבה דברים קרו בכמה דקות מזדיינות. לא ידעתי מה לעשות. לצידי היה את קרלו, שהתחרפן והשתגע על כל שוטר ושוטר. גם לו לא היה שום מושג מה לעשות.
כשהחזרתי את אנה לבית, אחרי שהיא התחננה ובכתה שלא, כל כך רציתי להישאר איתה. אך לא יכולתי. ידעתי שהיא תשנא אותי, אבל לא הייתה לי ברירה. הרוסים המפגרים התפשטו לכל כך הרבה מקומות. בתוך שעה כבר נהרגו שבעה חיילים נוספים ושלושה אזרחים.
את האמת, שעה זה הרבה זמן בשביל להרוג רק עשרה אנשים. מצד אחד התעצבנתי, אבל מצד שני דאגתי. לא הבנתי למה הם מחכים. מה הם עושים. שעה אחת הם שותקים ושעה אחרי הם רוצחים כמו מטורפים.
כמובן שבשנייה שנודע לנו שהם התפשטו, התחלנו גם אנחנו להתפשט. הוריתי לכמה חיילים להגיע למוסקבה שברוסיה, ששם נרצחו שישה חיילים רוסים.
הם לא הכריזו על מלחמה וכך גם אנחנו. רציתי לדעת מה הם מתכננים, אך כל יום שעבר השתגעתי שאני לא יודע מה.
אני נאנח בכבדות ושוקע אל הספה, קובר את ראשי במחשבות האין סופיות, עד שדלת המשרד נפתחת בחוזקה וקרלו נכנס פנימה. "על מה רצית לדבר?" הוא שואל ונעמד מולי, משלב את ידיו ומביט בי במבט זועף. עיניו אדומות, כמו שלי. הוא עייף ועצבני, ממש כמוני. לא מפתיע, השעה כמעט ארבע לפנות בוקר.
"איך ריטה?" אני שואל באדישות, לא טורח להזדקף. קרלו ביקר את ריטה כל יום בבית החולים מאז שהזונות ירו בה.
"בסדר, למה?" אני מבחין בגופו מתקשח לשאלתי אך מתעלם.
"אנה רוצה לדבר איתה." אני אומר. לא יכולתי לסרב לאנה כשהיא ביקשה לדבר איתה בפלאפון. זה עדיף מאשר שתצא מהבית, כי את זה אני לא הולך להרשות.
"אני לא כולא אותה, היא יכולה לדבר עם מי שהיא רוצה." הוא עונה באנחה ומתיישב בכורסא שלצידי, וגם הוא, זורק את גופו עליה בנוחות.
"לא אמרתי את זה." אני אומר בגבה מורמת.
"לזה קראת לי?" הוא מביט בי בזעף ושואל.
"לא. צריך לחשוב מה עושים." אני עונה.
"עברו יומיים שלא שמענו מהם כלום." הוא אומר. היומיים הכי שקטים שלי בזמן האחרון, אך גם בהם לא יכולתי לנוח, עם כל כך הרבה גופות על הגב שלי, אנשי ביטחון שמתקשרים, הדוד המזויין שלי. "לך הביתה תישן קצת, אם יקרה משהו אתקשר אליך." אני מביט בו מופתע למשמע דבריו.
"ומה אתה תעשה?" אני שואל אך הוא לא עונה, נאנח בכבדות וקם ממקומו, מתהלך אל הדלת.
"קדימה קאפו, אשתך בהריון, היא צריכה אותך." הוא אומר ויוצא, טורק את הדלת מאחוריו. אני קצת מופתע מהמילים שהוא הרגע הוציא מהפה שלו, אבל אני מסכים איתו. יש לי אישה עם תינוק בבטן בבית שלי, היא צריכה אותי כמו שאני צריך אותה. ואני כל כך צריך אותה.
כך שאני יוצא מהמשרד ועושה את דרכי אל החניון, מתחיל לנסוע חזרה הביתה. בזמן האחרון זה התחיל להיות קבוע שאני חוזר הביתה בשעות כאלה. אני יודע שאנה עצבנית מזה, אבל אני לא יכול לעשות לגביי זה כלום. אני צריך להיות ליד החיילים והעובדים שלי עכשיו. אני רק מקווה שהיא לא תשנא אותי לנצח, אחרת לא אוכל לסלוח לעצמי. בקושי דיברנו בזמן האחרון, בכל פעם שאני חוזר הביתה היא ישנה. לפעמים היא מחזיקה את עצמה ערה בכוונה, מחכה לי עם ידיים פתוחות ואנחנו נרדמים ביחד. זה די מעצבן אותי כי היא צריכה הרבה מנוחה, אבל אני לא מתלונן. לא כרגע.
אני חונה ליד הבית ויוצא מהרכב, נכנס אל הבית ובוחן אותו. וכמו כל יום, חושך, שקט ועם ריחות של אוכל טעים. אוכל שלא אכלתי הרבה זמן. אבל עכשיו אני עייף מדיי בשביל לשבת לאכל. כך שאני מתעלם משני העובדות שבסלון שמנקות ועולה לחדר השינה שלי ושל אנה. וכמו שאני מצפה לראות אותה, היא שם, על המיטה ישנה. בצד שלה עם השמיכה מכסה את גופה. אני מחייך לעצמי ומפשיט את בגדיי, נשאר עם בוקסר ונשכב לידה, מקרב אותה אליי. אך לצערי היא מתעוררת ומזעיפה את פניה.
"אתה מסריח." היא אומרת בלחש ובקול צרוד, אך אני מתעלם ומקרב אותה אליי יותר, אבל היא מרחיקה אותי שוב. אני נאנח בכבדות ומתרומם לעמידה, נכנס אל חדר האמבטיה.
אחרי כמה דקות של מקלחת אני חוזר אל המיטה לידה, והפעם היא לא מרחיקה אותי, היא מצמידה את ראשה אל חזי ואני מרגיש את נשימותיה. כך אני נרדם מהר. כמו כמעט בכל יום. ליד אשתי והתינוק שבבטן שלה.
סליחה על פרק קצר, מקווה שתאהבו🙏
⭐️❤️
YOU ARE READING
שנאת המאפיה 《1》
Romance"פאק, אנה.. אני מצטער," הוא מקרב את ראשי אל כתפו ומחבק אותי בחוזקה. "אני מצטער, אני מצטער, אל תכעסי, פאק.." הוא לוחש לאוזני. אני לא מתאפקת יותר ונותנת לדמעות שלי לרדת. "סליחה, סליחה. אני יודע.." אני מנסה לשמור על שקט אך ייבבה נפלטת מפי והדמעות לא מפ...
