שנאת המאפיה 《1》

פרק 46

אנה –

אני מעבירה את ידי על הבטן החשופה שלי וממשיכה להביט בה מהמראה שמולי. הבטן שלי עדיין שטוחה, שום סימן לתינוק שגודל בתוכה. בכל זאת, עבר רק שבוע מאז שגיליתי שאני בהריון. אך אני עדיין בודקת.
אומרים שכשאישה בהריון, היא אמורה להיות מצוברחת, כועסת, עצובה ורגישה.. אבל חוץ מהקאות, לא הרגשתי כלום. אולי קצת רעבה. לוקה אומר שאם הוא יצטרך לאכל שוב גלידה הוא יתפוצץ.
אני מתחילה לאהוב יותר מדיי גלידה, ומכיוון שלוקה בדרך כלל לידי, אני מצווה עליו לאכל איתי. אני לא יודעת למה הוא עצבני, זה בסך הכל מאוד טעים.

אני מסדרת את הגופייה שלי על גופי בחזרה ויוצאת מחדר האמבטיה בדילוגים אל עבר לוקה ששוכב על המיטה עם הפלאפון שלו בידו. אני נשכבת לידו במיטה על בטני ומשעינה את ראשי על ידיי, מביטה בלוקה בחיוך. "צריך לחשוב על שם". אני אומרת בקול. ידו של לוקה מתרוממת אל ראשי ומלטפת את שיערי, אך מבטו עדיין בפלאפון שלו.

"אנחנו עדיין לא יודעים עם זה בן או בת". הוא אומר. הקול שלו מנסה לשכנע אותי אך אני לא מקשיבה, ומתחילה להריץ בראשי כמה שמות שאני חושבת שיתאימו.
לוקה צודק, אנחנו עדיין לא יודעים אם זה בן או בת, אבל למה לדחות? ומאז התמיכה שלו, אני לא מפסיקה לחשוב על איך זה ירגיש להיות אמא.

"מה אתה אומר על מרכוס? או פאולו? אלה שמות טובים דווקא". הוא נאנח בכבדות ומניח את הפלאפון שלו על השידה לידנו, מביט בייאוש.

"אנה, יש לנו תשעה חודשיים לחשוב על זה," הוא מתרווח במיטה ומושך אותי אל גופו. "עכשיו לכי לישון, מאוחר". הוא מחבק אותי בין זרועותיו ואני נאנחת בכבדות.
השעה רק שלוש בלילה. התעוררתי לפני שעה כי הייתי צריכה להקיא, ולוקה התעורר אחריי. אבל אני בכלל לא מרגישה עייפה.

"צריך גם לקנות דברים," אני אומרת כמה שניות אחרי של שקט. "בגדים, עגלה, מוצצים.." הוא נאנח שוב ואני מגחכת. "זה גם התינוק שלך, כן?"

"ברור שזה התינוק שלי, מי גרם לך לאורגזמה בחודשיים האחרונים?" אני ישר מאדימה מדבריו ומחייכת.

"עכשיו ברצינות, תשעה חודשים יעברו מהר, צריך לחשוב על דברים". אני אומרת אך הוא לא עונה. ואני מבינה שהוא נרדם כשאני מרגישה את הנשימות הכבדות שלו בצווארי.

XXX

בבוקר שלמחרת אני נכנסת אל המועדון שבו עובדת ריטה אחרי כמעט חודש שלא ביקרתי בו. את האמת שבפעם האחרונה שהייתי פה, זה היה כשהשתכרתי כמה ימים לפני החתונה שלי ושל לוקה.
אני לובשת חצאית ג'ינס קצרה וגופייה לבנה. היה קל להתחמק עם הבגדים האלה מהבית כשלוקה לא ראה אותי. לא ראיתי אותו אחרי שקמתי.
אני כבר רגילה לכך, הוא עובד הרבה, אני צריכה לקבל את זה. אבל בבקרים כאלה, כשאני יוצאת מהבית, אני שמחה שהוא לא שם. תמיד יש לו מה להגיד על מה שאני לובשת, ואני בטוחה שאם הוא היה רואה אותי עכשיו, הוא היה רוצח אותי.