בחזרה למציאות

פרולוג

עיניי נפקחות בבלבול לקולות סירנה המעירים אותי משינה עמוקה על הספה שבסלון.
אני מתרוממת לישיבה, משפשפת את עיניי ומביטה סביבי בישנוניות. אורות כחולים ואדומים משתקפים דרך חלונות הבית, כל אחד בתורו במקצב אחיד.

משטרה?

דפיקות חזקות על דלת הבית מקפיצות אותי ומעירות אותי סופית. אני קמה מהספה ומדדה לעבר הדלת, עיניי נעולות על התאורה המבשרת רעות בחשש וחשדנות.

למה הם כאן?

בעודי מתקדמת לאט ככל האפשר אל הדלת שוב נשמעות דפיקות, הפעם בחוסר סבלנות מוחלט, מאיצות בי להגביר את קצב הליכתי.

אני פותחת את הדלת באיטיות ובוחנת את השוטר מולי. ראשו קירח ופניו מכוסות בזקן חום ועבה, אבל מה שהכי הדאיג אותי היה המבט חסר ההבעה שלו והכובע שהחזיק בידיו כמחווה של אבל.

בבקשה שזאת טעות בכתובת...

"קים?" הוא שואל בנימה חסרת רגש.

זאת לא טעות.

אני מהנהנת באיטיות ואימה מציפה אותי

זה הולך להיות רע

"אני מצטער לבשר לך את זה ככה; בעלך ובנך היו מעורבים היום בתאונת דרכים קשה, המכונית התהפכה בשולי הכביש המהיר כנראה מתוצאה של פיצו..." השוטר ממשיך לדבר אבל אני כבר לא שם, אני אלפי קילומטרים מימנו קבורה בתוך ים של רגשות איומים, אוזניי כנסתמו וכל מה שאני מסוגלת לשמוע זה ציפצוף ארוך ומתמשך של חרדה, אימה ודאגה לאנשים החשובים לי מכל.
כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו כרגע זה שזה בסך הכל חלום רע ועוד מעט אני אתעורר לבוקר חדש ורגיל עם פרדי ושום דבר מזה לא באמת קורה עכשיו. אבל זה לא חלום, את זה אני יודעת בוודאות.

תתאפסי על עצמך קים! יהיה לך מספיק זמן לבכות אחר כך אבל עכשיו את צריכה להיות מפוקסת.

אני לוקחת נשימה עמוקה לראותיי, משחררת אותה באיטיות ומישירה מבט אל השוטר האפטי מולי.

"מה מצבם?" אני שואלת וקולי רועד מעט, מצפה לגרוע מכל
"בנך במצב אנוש והובא לבית החולים הקרוב, ולרוע המזל... בעלך לא ניצל מהתאונה."

אני קופאת במקומי. המילים לא מקבלות משמעות אמיתית בראשי.

זאת סוג של בדיחה?

באותה מהירות שהמחשבה הזאת עוברת לי בראש אני מבינה שזאת לא בדיחה ולא שום דבר, זה המצב, החיים שלי ברגע זה מתהפכים בתכליט.
לוקח לי חצי דקה בערך להבין מה אוזניי שמעו הרגע והדמעות לא מאחרות לבוא.
"לא..." אני ממלמלת בשקט ונאחזת במשקוף הדלת כדי לא לקרוס תחת רגליי שאיבדו את תחושתן.
אני פורצת בבכי, הכאב הנפשי הופך לפיזי, כאילו מישהו תולש לי את הלב מהמקום.
לאט לאט רגליי מתקפלות ואני קורסת על הרצפה בבכי.
פרד הוא האדם הכי חשוב לי בעולם הוא השותף לחיים שלי, החבר הכי טוב שלי, האבא של הבן שלי, המשפחה שלי והוא האהבה של החיים שלי. איך אני אצליח להמשיך לחיות בלעדיו? איך העולם ממשיך ככה כשהוא לא כאן? זה לא יכול לקרות ככה! זה לא בסדר! אני רוצה את פרד!!!