בחזרה למציאות

פרק 1

*כעבור 15 שנים*

"הו אנה..." קול מציק מעיר אותי. אני ממלמלת משהו לא ברור ומתחפרת עמוק יותר מתחת לשמיכת הפוך הלבנה שלי.
"אנה, קומי..." הקול המציק לא משחרר אותי ואני מתפתה להכניס לו אגרוף בפנים

"לעולם לא." אני ממלמלת בישנוניות
"אנה-אל אני ממליץ לך בחום לקום עכשיו מהמיטה לפני שאורין תגרור אותך מהאוזן אל חדר האוכל" בקולו של ג'ף נישמעה נימת אזהרה

"אורין יכולה ללכת לעזאזל" אני רוטנת בעצבים.
אני שומעת את ג'ף מגחך לידי ואני מדמיינת איך הוא מניד בראשו בתיסכול תוך כדי שחיוך מרוח על הפרצוף המעצבן שלו, כמו שהוא עושה תמיד כשאני אומרת או עושה משהו טיפשי.

פתאום השמיכה שלי הועפה מעלי וקור עז הרעיד אותי, התיישבתי על מיטתי בבית היתומים והבטתי בכעס גלוי בג'ף שעמד מעלי מחזיק בידיו את השמיכה החמימה שלי כשחיוך ניצחון מעצבן מתנוסס על פניו.
שערו הבלונדיני מבולגן מהשינה והוא עדיין לבוש בפיג'מה.
ג'ף הוא החבר הכי טוב שלי, הוא יותר כמו אח שלי. שנינו הכי מבוגרים מבין 43 היתומים כאן, ושנינו כבר השלמנו עם העובדה שאף אחד לא הולך לאמץ אותנו, אחרי הכל מי ירצה לאמץ נער בן 17 שממילא עוד שנה הופך לאזרח עצמאי ועוזב את הבית (או במקרה שלנו 'בית יתומים'), זה כולל גם אותי שאני בת 16.
אחרי שילד חוגג 13 הזוגות שבאים לכאן כבר לא מוצאים טעם בלאמץ אותו, זה סוג של חוק אצלינו, אם חוגגים לך 13 ועדיין לא אימצו אותך אז אתה יכול לישכוח מהתקווה לצאת מהמקום המחורבן הזה עד גיל 18 כשאתה לבד בעולם. בקיצור אתה יכול להגיד "ביי ביי" לפנטזיה שאולי יהיו לך חיים נורמאלים.
כמו שאני, ג'ף ודניאל עשינו.
לפני חודשיים היה לדניאל יום הולדת 13. מאז שחגגו לו הוא נהיה שקט יותר, פחות מחייך והרבה יותר ציני. זה מה שקורה לכולם כשהם מבינים שאף אחד לא רוצה אותם ומרגישים כמו נטל על העולם.

ככה לפחות אני מרגישה.

"ג'פרי! תחזיר לי את השמיכה קר לי!" אני משתמשת בשמו המלא של ג'ף ולא בכינוי בתקווה שיבין שאני עצבנית ויתן לי לישון בשקט

"לא יכול אנני, אורין אמרה שיש לך היום פגישה ואני צריך לקרוא לך" ג'ף משתמש בכינוי שנתן לי כשהיינו ילדים ואני גיחכתי למשמע דבריו
"מצחיק מאוד ג'ף, אתה יודע שאף אחד לא יאמץ נערה בת 16."
באותה שניה שאני מסיימת את המשפט דלת חדרי נפתחה בעוצמה והמכשפה הזקנה הביטה בי בשילוב מנצח של זילזול ושנאה
"את עדיין במיטה?!, קומי מהר יש לך פגישה עם הורים מאמצים עוד שעה!" אורין גוערת בי ואני פוערת עיניים בהלם מוחלט.

יש סיכוי שיאמצו אותי?

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

אז מסתבר שלא באמת היתה לי שעה להתארגן (יותר נכון 37 דקות) ככה שאין לי זמן למקלחת, אז אני ממהרת להתלבש בבגדים יחסית יפים ומסרקת את השיער הארוך שלי, אני שמה עיפרון ומסקרה שחורים (שהשגתי בהתערבות) על הריסים הבהירים שלי.
בדרך כלל אני לא מתלבשת יפה, אני נוטה להסתפק במכנס ג'ינס פשוט וחולצת פיג'מה, אבל בגלל שהיום יום מיוחד אני לובשת מיכנס ג'ינס כהה פשוט, חולצה לבנה, נעלי ספורט שחורות ובלויות ושרשרת עור שתליון קריסטל בגוון תכלכל בוהק תלוי עליה, יש לי את השרשרת הזאת מאז שאני זוכרת את עצמי. ביום ש'חגגתי' 13 אורין הואילה בטובה לספר לי שהגעתי לבית היתומים עם השרשרת הזאת ופתק קטן עם מספר עליו.
אני מתנערת ממחשבותי וממשיכה לסרק את שערי הארוך ומסתכלת עליו דרך המראה.
השיער שלי עובר בקצת את המותניים, הוא גלי ובכללי הוא בלונדיני, חוץ מהקצוות האדומים שלו. זה כמו סימן היכר שלי.
אני לא אשקר, לצבוע את השיער ככה היה יקר. הספר היה צריך להשקיע הרבה שהמעבר בין הצהוב לאדום יראה יפה והוא עשה עבודה מעולה!
ואתם בטח שואלים את עצמכם מאיפה הכסף לזה?, אז בגלל שאורין היא חתיכת כלבה בכל המובנים הרשתי לעצמי 'להשאיל' את הארנק שלה.
אני לא נוהגת לגנוב. הפעמיים היחידות שגנבתי זה היה כשצבעתי את השיער, והפעם השניה היתה שקניתי לדניאל מתנת ניחומים לגיל 13 שלו.