בחזרה למציאות

אפילוג

כעבור 7 שנים.

נ.מ אנה-אל:

"אתה יודע? רציתי שאתה תלווה אותי שם..." אני אומרת בשקט כדי ששאר האנשים שבאו לבקר את קרוביהם לא יחשבו שאני משוגעת.
עד כמה שאפשר להיראות שפויה בשמלת כלה בבית קברות.
"רציתי שתראה אותה." אני אומרת בקול מעט חנוק ומיישרת את שמלתי הלבנה אל מול קיברו הדומם של כריס.

אני מתגעגעת אליו כל כך...

דמעה זולגת מעיני ואני ממהרת לנגב אותה, שלא תהרוס את האיפור.

זה יום החתונה שלך אנה, תתאפסי על עצמך!

אם אני בוכה היום אלו יהיו רק דמעות אושר.
אני מחייכת לעצמי חיוך קטן ומוציאה ורד לבן מזר הפרחים שבידי, אני כורעת ברך אל מול הקבר ומניחה אותו עליו. משתדלת שהשמלה תתלכלך כמה שפחות.
זמזום הנייד שלי מודיע לי שהתקבלה הודעה חדשה.

איזה חופרות!

אלי ומרתה כל כך מתרגשות לקראת החתונה שכל שניה שאני לא בטווח הראיה שלהן הן נכנסות לפאניקה.
אני פותחת את המכשיר ומגלה שההודעה מאלי.

איזו הפתעה...

אני חושבת לעצמי בסרכזם ומתחילה לקרוא: 'איפה את?! אנחנו צריכות לצאת! החתונה מתחילה עוד שעה!!!!'
אני מגלגלת את עיניי ומחזירה לה תשובה: 'בדרך'

ברגע שאני שולחת את ההודעה גל צמרמורת והתרגשות מכים בי. רק עכשיו אני קולטת שאני באמת מתחתנת היום. אני מסתכלת שוב על קברו של כריס והלב שלי מתהפך בכאב ואושר בו זמנית.
"תאחל לי בהצלחה" אני מבקשת.
אני פונה לצאת מבית הקברות ובדרכי עוברת על פני הקברים של הוריי; ג'ון וג'יין. אני מחייכת חיוך עצוב ונדה בראשי לעבר הקברים ביראת כבוד, מדמיינת שהם מחזירים לי אחד משלהם.

           _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

"תודה באמת שהחלטת לבוא!" אלי מתנפלת עלי בשנייה שאני סוגרת אחרי את דלת ה'בניין' שהיה בעבר הבית של כריס ומרתה.
אני אסביר: אחרי שכריס נהרג לפני 7 שנים, מרתה החליטה להפוך את ביתם לבית מחסה לילדים ולנוער. היא קנתה את הבית של השכנים הצמודים לנו וחיברה בין המבנים, הוסיפה קומה ודאגה למספיק חדרים שיוכלו להכיל בתוכם: יתומים, נוער בסיכון ואפילו ילדים שברחו מהבית ושיהיה להם מקום בטוח להעביר בו את הלילה.
אני ממש אהבתי את הרעיון מאחר ומרתה אישה מדהימה והיא תעשה עבודה הרבה יותר טובה מאורין המכשפה בבית היתומים. היא תיתן להם ללכת לבית ספר ולהסתובב בעיר בשעות מסויימות, תלוי לפי הגילאים כמובן.

משהו שאורין בחיים לא היתה מרשה.

המקום יפתח בעוד חודש בערך ואחרי כמה בירורים וויכוחים עם ראש העיר ומנהלת מחלקת הרווחה - הוחלט שכל הילדים היתומים מעל גיל 8 יוכלו לבחור בעצמם לאן להישלח.

"מה עשית לשמלה!?" אלי צווחת ומרתה רצה אלינו לראות על מה המהומה. "והאיפור שלך!"

כנראה שלא נזהרתי מספיק...

"אופס?" אני שואלת במעט מבוכה.
"יש לך מזל שהחתונה עוד שעה ככה שיש קצת זמן לתקן את הנזק שגרמת פה." היא נוזפת ושתיהן מתחילות ישר במלאכה.
מוזר לראות אותן חגיגיות כל כך, שתיהן בשמלות ערב יוקרתיות, מרתה בשמלה אדומה יפהפיה ואלי בשמלה שחורה הורסת.
אחרי בערך 40 דקות פלוס פלוס הן מסיימות. האיפור שלי תוקן ובאורח פלא השמלה  נראית חדשה. כאילו בכלל לא הסתובבתי איתה בבית קברות לפני שעה.
אני מעיפה מבט בשעון ונבהלת.

"אנחנו מאחרות! לצאת עכשיו!!" אני פוקדת וממהרת לקחת את הזר מהשיש במטבח.
"מה עם 'תודה שהפכתן אותי לכזאת יפה'?" מרתה גוערת בי
"תודה! אתן מדהימות! אבל אני מאחרת לחתונה של עצמי!" אני צועקת תוך ריצה לגרוטאה המקושתת בסרטים לבנים ופחיות שקשורות לאחורי המכונית.
עבודה מדהימה של ג'ף ואלי.
אני נכנסת במושב הנהג ומתניעה בזמן שהן נדחפות פנימה. מרתה במושב לידי ואלי מאחור.
"אתן חגורות?" אני שואלת
"כן." הן עונות שתיהן ואני לוחצת עד הסוף על דוושת הגז.

           _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

אני מציצה אל תוך האולם הומה האדם. מחפשת אחריו בעיניי.

בינגו.

התרגשות וציפייה ממלאים אותי מכף רגל ועד ראש.

חיכיתי ליום הזה כל כך הרבה...

"מתרגשת?" קול מאחורי מקפיץ אותי
"ליילה! הפחדת אותי עד מוות!" אני צועקת עליה והיא צוחקת.
"אני מקווה שאת מוכנה לצאת החוצה, כולם מחכים רק לך." היא מציינת עובדה ואני בולעת רוק בגרוני.

איזה לחץ!!!

"פשוט תנשמי עמוק ותנסי לא ליפול באמצע הדרך לחופה." היא אומרת בחיוך מרגיע ואני מהנהנת בצייתנות לא אופיינית. היא מרימה אגודל לעבר הדיג'יי שמפעיל את השיר לחופה, מחבקת אותי ודוחפת אותי החוצה ממקום המסתור שלי.
כל העיניים מופנות אלי. אך רק עינייו האפורות של בן לוכדות את מבטי.
הוא עומד שם, תחת החופה.
זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו לבוש בחליפה, וזה כל כך יפה עליו!
שיערו השחור כפחם מסודר בג'ל וזה מוזר לראות אותו כל כך מסודר. טוב, אולי מלבד הזיפים שעל פניו, הם מחמיאים לו כל כך שהתעקשתי שלא יתגלח, גם בשביל החתונה.
בן מחייך אלי באהבה ואני מחזירה לו חיוך זהה. פתאום אני נזכרת במה שריץ' אמר ביום בו כריס נהרג. על זה שהוא 'החזיר אותנו למציאות'. כן בטח! מציאות מעוותת שהוא יצר וכפה עלינו. מזל שתפסו אותו והוא בכלא עכשיו.

אבל עכשיו? עכשיו זו תהיה התחלה חדשה בה אנחנו נכתיב לעצמנו את המציאות שבה אנחנו נבחר לחיות.

ובנימה אופטימית זו אני מתחילה לצעוד אל עבר החופה.
או יותר נכון, אל עבר העתיד.

הסוף.

אה, ואם אתם תוהים אז מוגש בחתונה פיצה.

עכשיו באמת הסוף.