אני הולכת במסדרונות הרועשים ומלאי החיים של בית הספר, אבל הראש שלי במקום אחר.
כל השבת הסתגרתי בחדר, יוצאת רק שהצמא תוקף אותי או שאני כבר לא יכולה להתאפק ורצה להשתין.
בקושי דיברתי עם מרתה או כריס, למרות שאני יודעת שזאת לא אשמתם. פשוט אין לי כוח לדבר.
בזמן ההפסקות נתקלתי ברון מספר פעמים, כל פעם מחדש הוא נראה מהסס כשראה אותי, כאילו הוא רוצה להגיד משהו אבל לא יודע מה ובסוף עושה סיבוב פרסה כאילו לא ראה אותי בכלל.
ליילה בקושי דיברה איתי בזמן השיעורים (לא שונה במיוחד מיום חמישי), רק שהפעם היא לא הפסיקה לבחון אותי במבטה
"טוב מה יש?" שאלתי בחוסר סבלנות. היא לא הורידה מימני את עינייה במשך החצי שעה אחרונה.
"אז את יודעת?" שאלה, קצר ולעניין.
"יודעת מה? ותפסיקי להיסתכל עלי כאילו אני איזה חייזר" אמרתי
"הייתי בטוחה שאת מתה." ליילה התעלמה מדברי
"ליילה ואנה-אל, אני שמחה שאתן מסתדרות יחד אבל אם תמשיכו לדבר אני אאלץ להפריד ביניכן." המורה אמרה במבטא הרוסי הצרוד שלה. השתתקנו.
אחרי פחות מדקה ליילה דחפה לי דף נייר. בהתחלה לא הבנתי מה אני אמורה לעשות עם זה אבל אז הבחנתי בכתב ידה של ליילה על הדף:
'אז את כבר יודעת מי את?' היה כתוב. אחזתי בעיפרון שלי וכתבתי לה חזרה:
'היי, קוראים לי אנה-אל, אני בת 16, ולדעתי מעגלי תמיכה הם מגוחכים.' התחכמתי
'אנה, התכוונתי אם את יודעת על ההורים שלך ועל תרופת העל?' ליילה כתבה לי חזרה.
יישרתי אליה מבט מופתע ובזימון מושלם הפעמון להפסקה הושמע ברחבי התיכון.
"מה!" נפלט לי קצת חזק מידי. כמה ראשים הסתובבו אלי אבל הרוב התעלמו והמשיכו לארוז את חפציהם לקראת השיעור הבא.
"ששש! תדברי פחות חזק. את רוצה שישמעו אותנו?"ליילה גערה בי
"איך את יודעת את זה?" שאלתי בחשד
"אנה-אל אנה-אל אנה-אל... אני מעריצה של ההורים שלך, למרות שהכרתי את הסיפור אחרי ש... את יודעת..." ליילה היססה
"נירצחו" השלמתי אותה. מהדקת מעט את לסתי.
"כן..." ליילה השפילה את מבטה "אני עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי הכל. לג'ון וג'יין הייתה תינוקת, ביום... הרצח, שלושתם מתו ותרופת העל הושמדה. זה לפחות מה שפירסמו לתיקשורת, ואז את הגעת, 'במקרה' יתומה, 'במקרה' מאומצת על ידי המשקיעים של ג'ון וג'יין המפורסמים, 'במקרה' יודעת את הסיסמא למעבדה שלהם ש'במקרה'! היה כתוב על הפתק שאיתו הגעת לבית יתומים. אני טועה?" ליילה שאלה.
מרוב הלם פשוט הנדתי את ראשי לשלילה, לא מוצאת את קולי ומאשרת את חשדותיה.
"ידעתי!!" היא צווחה באושר "יש לי רק שאלה אחת; איך את חייה? כלומר, לא היית אמורה למות? או שלא נפגעת מלכתחילה?"
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Misterio / Suspenso*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
