קול צעדי ריצה מהירים נשמעים מאחורי, אני מצליחה לזהות את קצב הצעדים כצעדיו של בן.
אני ממהרת לנגב את הדמעות על גב כף ידי ומושכת באף שלי בכוח
חבל שלא לקחתי טישו...
הצעדים מאחורי פסקו, ואני נעצרת במקומי כשיד גדולה תופסת בכתפי. אני לא מסתובבת לעברו.
"אנה-אל..." בן ממלמל בחשש
"מה?" קולי רועד בזמן שאני מנסה להחניק את הבכי.
"בבקשה תסתובבי" קולו כל כך עדין ומתחשב שאני תוהה אם זה באמת בן או מלאך משמיים.
"אני אסתובב רק אם תביא לי טישו." אני קובעת והוא צוחק.
זה נראה לך מצחיק!?
אני מסתובבת לעברו במבט רצחני. פותחת את פי בכוונה ברורה לצרוח עליו.
אבל לפני שאני מספיקה להוציא ציוץ אחד קטן מפי, בן מושך אותי אל בין זרועותיו ועוטף אותי בחיבוק דב.
בהתחלה אני משותקת, לא יודעת איך להגיב למצב החדש והמוזר. אבל אז הדמעות פורצות ואני קוברת את פני בחזהו, מתחבאת מהעולם, שלא ייראו אותי ככה.
ידו של בן עולה לראשי ומלטף לי בעדינות את השיער.
ההרגשה הייתה כל כך בטוחה, מוגנת ומרגיעה שהרגשתי שאני יכולה לתת לכל לצאת החוצה. לא רק הבגידה של אלי באמון שלי, אלא כל מה שעברתי בשבועיים האחרונים מכתימים עכשיו את חולצתו הכחולה כהה של בן בדמעות ונזלת.
אבל הוא לא מתלונן.
"ס-סליחה שא-אני ככה..." אני מצליחה להגיד בקושי
"זה בסדר אנה-אל, אני מבין." הוא אומר. אני משתתקת לשניה ואז מתפרצת בכעס
"אתה לא מבין! מאז שאני זוכרת את עצמי אף אחד מעולם לא רצה אותי! אני יודעת שלהורים שלי לא היו ברירה וגם למרתה וכריס לא הייתה, אבל זה עדיין כואב. זה לא משנה כי זה עדיין כואב!" אני נושמת עמוק. זה הרגיש טוב, לשפוך ככה את מה שיושב לי על הלב כבר יותר מידי זמן.
אני מרגישה איך גופי מתחיל להירגע בתוך חיבוקו של בן. אני נושמת בכבדות, מנסה להחזיר את עצמי לאיזון ומחזירה לבן חיבוק משלי.
"כשהכרתי את אלי היא רצתה שאראה בה אחות גדולה... וזה מה שעשיתי. היא הפכה להיות אחות גדולה בשבילי. משפחה שלא נאלצה לנטוש אותי, או החזירה אותי לבית יתומים כי לא הייתי 'מספיק טובה', ולא גידלה אותי כי נכפה עלי... זה לפחות מה שחשבתי." אני אומרת בשקט
"אבל מסתבר שטעיתי. תגיד לי אם אני טועה: הממשלה שלחה את אלי בתור 'שומרת הראש' שלי כי התרופה נמצאת בתוכי וכריס ומרתה רצו לאמץ אותי?"
גופו של בן נדרך, הוא אוחז בכתפי ומרחיק אותי קצת מימנו, מיישר את עינייו המופתעות אל עיניי האדומות מבכי.
"משהו כזה... איך את...?" הוא ממלמל
"אם זאת לא התשובה, אז איזה עוד אינטרס יש לה לעשות פה?" אני מסבירה את ההיגיון שלי
"אה." הוא עדיין נראה מופתע,
אני מנגבת את עיניי מהדמעות "הם כבר אמרו לך משהו על זה?"
"כן. בבוקר כשיישנת"
"מה הם אמרו?"
"הם-" צעדי ריצה נשמעות מאחורי גבו של בן. הוא נראה אדיש אך עינייו האפורות סוערות משדרות לי 'אל תתחרפני' כבר בפעם השניה בבוקר אחד.
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Mystery / Thriller*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
