אז לפני הכל, בפרק הקודם (29) עניתי לחלק מהתגובות ואז ראיתי שכולן נמחקו או לא מופיעות אצלי כי מספר התגובות (כולל שלי) לא השתנה.
אז מי ששלחתי לו/לה הודעה פעמיים זה ליתר ביטחון למקרה וההודעה באמת לא נשלחה.
תודה רבה והמשך קריאה נעימה😇
========================
"תתמקדי באוויר" אני מנסה לשמור על סבלנות כמה שיותר.
אנחנו מבצעים את התרגיל הזה כבר אלף פעמים! שלא לדבר על זה שסיימנו את ההכשרה שלה עם שאר החושים. מה כל כך קשה בלהרגיש תנודות באוויר?
"אני מנסה!" אנה-אל עונה לי בתיסכול הולך וגובר.
אני נושם עמוק ומזכיר לעצמי ששנינו בסירה הזאת.
אני בוחן אותה שוב, עיניי התורקיז שלה מכוסות בכיסוי עיניים שחור, היא לבושה כרגיל ובנוסף סוודר אפור וכובע שישמרו עליה מפני הקור.
אני פונה לבחון את פניה המותשות והמתוסכלות, היא נראית גמורה.
"סיימנו להיום." אני מכריז ומתחיל לאסוף את כדורי הטניס מהדשא הרטוב
"מה?" הפרינססה מורידה מראשה את כיסוי העיניים ומתחילה להתקדם לעברי, ותוך כדי כך מוציאה את אטמי האוזניים מאוזניה "אבל עדיין לא הצלחתי לבצע את התרגיל" היא מציינת את המובן מאליו.
"תבצעי אותו ביום אחר" אני עונה לה בקרירות, היא נרתעת מעט לאחור ואני חוזר לאסוף את כדורי הטניס מהדשא.
אוף לעזאזל עם זה!
אני לא יודע למה, אבל מאז שהתחיל האימון היום כל העצבים, הלחץ והמתח מהימים האחרונים התעורר פתאום.
אישית אני מאשים את המשקפופרית.
מבטי נשאר ממוקד בפעולות איסוף הכדורים, ולמרות זאת, אני מודע מאוד לארבעת הגברים בשחור שיושבים בספסלי המגרש, צופים בנו, ויחד איתם יושבת האחת והיחידה ליילה...
ידה הקטנה של אנה-אל תופסת בידי. עוצרת אותי מלהרים עוד כדור טניס מהאדמה הקרה "בן, מה יש לך? עשיתי משהו?" אני מרים את עיניי, פוגש במבט המבין- מהוסס שלה.
כמה שהיא יפה..
באותה שנייה אני מבין איזה אידיוט אני שהוצאתי ככה כעס, ועוד עליה במקום לחכות רגע ולהוציא אותו על השק איגרוף.
"מצטער.. זאת לא את, אני סתם.. מתוסכל.." אני מנסה לבקש סליחה שיוצאת צולעת במיוחד.
בקשת סליחה מעולם לא היה הצד החזק שלי
היא מחייכת אלי חיוך קטן ומבין "אני יודעת" היא מציינת וכל תודעתי צועקת לי לנשק אותה. כאן ועכשיו.
וכמובן שלפני שאני מספיק לעשות צעד משהו חייב להפריע.
ובמקרה הזה, המשהו הזה הוא 3 ששורק לנו מהקהל כאילו הוא צופה בטלה נובלה מרגשת בזמן שלידו, 5, מרים שני אגודלים למעלה כמסמן לי- 'לך על זה גבר!'
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Misterio / Suspenso*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
