בחזרה למציאות

פרק 23

נ.מ בן:
(כעבור שבוע)

מאז השיחה עם אנה-אל בשבוע שעבר ועדכון המצב מול ליילה, אני לא מפסיק לחשוב על אמא שלי וזה רק גורם למוח שלי להשתגע מרוב מחשבות ורגשות מעורבים. אין לנו אפילו קצה חוט. שאלתי את אלי ואד (מפקד המחלקה שלהם בסוכנות) אם הם יודעים במקרה מי אמא שלי. התשובה כמובן היא: לא.

וזה מוביל אותי לשאלה שהכי הטרידה אותי:

כדאי לי בכלל לדעת את האמת?

בכנות? אני מפחד לדעת את האמת.

אם היא לא רצתה אותי?

אני מנער ממוחי את המחשבה המצמררת ומנסה לחשוב על משהו אחר. אני מסתכל דרך חלון הכיתה ומתמקד בגשם הקל שיורד בחוץ על עלי השלכת בגווני אש.

כמו השיער של אנה-אל

פניה המחייכות עולות במוחי ואני מוצא את עצמי מחייך מול המחשבה עליה

אלת זעם יפהפייה..

אני שוב מנער את ראשי.
ככה המוח שלי עובד בימים האחרונים. או שאני חושב על הפרינססה, או על האמא האבודה שלי.

ושתיהן לא מוכנות לצאת לי מהראש!

"בון בון אתה מרגיש טוב?" קולה המתקתק של לוריין מפריע למחשבות שלי על אנה-אל.

"כבר ביקשתי ממך לא לקרוא לי ככה.." אני מסנן בכעס

אין לי כוח אליה...

בהתחלה חשבתי שהיא עוד 'לא כזאת' גרועה. הבעיה, שהיא לא מפסיקה לפלרטט ולחפור לי.

"בכל מקרה.." היא מעבירה נושא ומסלסלת תלתל שוקולדי סביב אצבעה "סאם מארגן מסיבה ליום הולדת שלו ביום חמישי הקרוב... וחשבתי.. שאולי נלך ביחד?" היא שואלת בתקווה ואני מתאמץ לא לגלגל את עיניי ולנסות לענות בנימוס

איך אני עושה את זה?

פשוט תנסה לחשוב כמו אנה-אל.
"מצטער לוריין, אבל.. אני לא כל כך טיפוס של מסיבות ואני לא מכיר את סאם הזה... אז.." אני עוצר שם, נותן לה להבין את המסר לבד

"אה..." היא ממלמלת באכזבה "חבל, היה יכול להיות כיף.." היא עדיין מנסה לשכנע אותי.
לעומתה, אני מושך בכתפיי באדישות ואומר "אולי." בחוסר רגש. אני מסתובב חזרה לחלון לפני שתספיק להוסיף משהו.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

כרגיל. בהפסקת צהריים אני יושב לבד. 5 ו-3 בשולחן הסמוך שסימנו עוד בפעם הקודמת.
אני מנסה לאכול בשקט ולהתעלם מההתלחשויות סביבי. ברגע שתשומת הלב יורדת מימני אני מבין שהפרינססה הגיעה. כמו בכל יום בשבוע האחרון.

אוטומטית אני מפנה את ראשי לכיוון שאליו כולם מסתכלים ועיניי אכן קולטות אותה בשניות. אבל היא לא לבד.