"את בטוחה שאין שום ספר הוראות?" אני שואלת בפעם השלישית הבוקר.
"לא אנה, אין שום ספר הוראות לבית ספר." התסכול בקולה של אלי ברור לי מאוד. היא מסובבת את ההגה ואנחנו נכנסות לרחוב חדש שבסופו ניצב התיכון החדש והראשון שלי, תיכון כנפיים (שם די מוזר לדעתי).
עושה לי חשק למנגל...
אלי האטה את הגוש האדום והמתפורר של מרתה, ונעצרה ליד חניית בית הספר.
במשך רגע שלם היא מביטה בי בציפייה ואני מבינה שהיא מנסה לזרז אותי לצאת מהרכב, אבל מצד שני אני בלחץ מטורף. מעולם לא הייתי בבית ספר רגיל, תמיד בבית היתומים למדנו בקבוצות קטנות לפי גיל והחומר שלימדו.
אני וג'ף היינו הקבוצה היחידה שכללה שתי יתומים כי היינו הכי גדולים ולמדנו חומר של כיתה י'ב, ככה שמבחינה לימודית אני לא צריכה לדאוג.
מלחיצה אותי העובדה שאני לא יודעת איך הדברים עובדים בבתי ספר רגילים...
לבסוף אלי מבינה שאני לא ממהרת יותר מידי לצאת מהגרוטאה ומשפשפת את עינייה בעייפות "אין לך מה לדאוג אנה-אל, את תסתדרי מצוין!" היא מכריזה בכזה ביטחון עד כדי כך שדבריה נשמעים כהבטחה והאמת שזה מעודד אותי.
"עכשיו צאי מהרכב לפני שתאחרי לשיעור" היא מחייכת אלי חיוך מרגיע.
"תודה אלי" אני מחייכת אליה בחזרה ויוצאת מהפח האדום והמכוער. רושמת לפני לשמור על נטרליות עד שאבין איך הדברים עובדים במקום הזה...
בשניה שדלת המכונית נסגרת מאחורי הגוש המתפורר מזנק ממקומו וטס במהירות לאורך הרחוב ונעלם בפנייה בחריקת גלגלים צורמת.
זאת רק אני או שהגרוטאה הזאת היתה בצעירותה מכונית מירוץ?
או שאלי בעצם נהגת שודים? כן, זה יותר הגיוני..
אני מסתובבת לכיוון בית הספר ומתחילה לעשות את דרכי במדשאה הקידמית.
בכניסה לבניין הגדול כמה תלמידים דוחפים לי לידיים עלונים ציבעוניים וחסרי תועלת על הופעות וכל מיני פרוייקטים של ועדות תלמידים לתחילת שנת הלימודים. אני ממשיכה פנימה אל תוך המסדרון העמוס תלמידים עד שאני מוצאת פח ועוצרת לידו
נוחו על משכבכם בשלום.
אני אומרת לעצמי ומשליכה את כל העלונים פנימה.
ועכשיו, המזכירות.
אני מסתכלת סביבי.
איפה המזכירות?
אני מתחילה לחפש את המזכירות. אחרי מספר דקות ללא קצה חוט אני מתייאשת. המקום הזה ענקי.
באותו רגע נשמע צילצול מחריד ברחבי בית הספר, התלמידים מתחילים להתרוצץ סביבי עד שכולם נעלמים לתוך הכיתות ואני נשארת לבדי במסדרון הריק.
אפשר לומר שאת המשך החיפושים אחר המזכירות העברתי עם קולו של הקריין מ'ערוץ החיות המתות' (נאשיונל ג'אוגרפיק) שכריס רואה תמיד מתנגן בראשי.
התוצאה בערך כזאת:
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Mystère / Thriller*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
