יום הלימודים המשיך כרגיל. ארבעת הגברים בשחור הגיעו למתחם חניון בית הספר כמה דקות אחרינו בג'יפ שחור, גדול ומבריק שסמל הממשלה דבוק לצד הגלגל הימני קדמי שלו.
נראה שאנה-אל החליקה את ההיעלמות הקצרה שלי אתמול כי היא שוב מתייחסת אלי 'כרגיל'. כשנכנסנו לבניין כל העיניים הופנו אלינו. אבל לא היה לי יותר מידי זמן לחשוב על זה כי שתי בנות התנפלו על אנה-אל; האחת בחיבוק ענקי והמון קישקושים שיצאו לה מהפה בהתלהבות ומהירות שיא. יש לה שיער חום אדמדם, עיניים ירוקות מטורפות ושתי גומות חן שמדגישות את החיוך המושלם והמשוגע שלה.
השנייה היא אותה נערה מאתמול, רק שהיום במקום קוקו גבוה שערה היה אסוף לכדור על קודקוד ראשה.
בדומה לאתמול, גם היום היא מעדיפה לשדר ריחוק ואדישות.
היא בוחנת אותי בחשד וניגשת לאנה-אל ברגע שהנערה הידידותית יותר מפנה לה מקום. לא מסירה את עינייה מימני אפילו לא לשניה.
אומנם היא לא מיישירה את עינייה אל עיניי, אך היא בהחלט מסתכלת עלי כאילו אני עומד לשלוף אקדח ולירות בכולם למוות...
למרות שזה די הגיוני, בהתחשב בכך שברגע זה ממש אני עם אקדח במכנסיים.. בתוך נרתיק כמובן.
הוא מוסווה בצורה מעולה בתוך כיס סודי כך שבקושי רואים אותו.
המכסנית נמצאת בכיס בצד השני של המכנס.
מה? אני זהיר.
בכל מקרה, אני ממהר לכוון את שמיעתי אל השתיים כאשר המשקפופרית לוחשת משהו באוזנה של הפרינססה.
או במילים אחרות; 'מצוטט להן בעזרת כוחות על'
או משהו כזה..
"..את בטוחה שאת סומכת עליו?" קולה של הנערה הידהד בתוך מוחי
אנה-אל שלחה לעברי מבט מתוח. מודעת לכך שאני יכול לשמוע
"נראה.." הייתה תשובתה היחידה
תשובה די ניטראלית לטעמי אבל עם מסר ברור
"כי ברגע שתצתרכי אני אשמח לעזור לך להעיף אותו.."
אני יכול לשמוע אותך...
הדחף הראשוני שלי זה להפוך את המחשבה למילים, אך משהו עוצר בי. לא ברור לי מה, אבל יש לי הרגשה שהפעם עדיף שאשתוק.
אני מנתק את השמיעה שלי מהן ומפנה את מבטי לחום-ג'ינג'ית. תופס אותה בוהה בי. פניה מאדימות והיא מפנה את מבטה מימני בחזרה לשיחה עם חברותיה.
"אני צריך ללכת לשיעור. נתראה אחר כך אנה-אל." אני שולח לה חצי ניפנוף לשלום וממהר ללכת משם לפני שיהיה מוזר יותר.
3 ו- 5 הולכים מייד אחרי כמו שומרי ראש טובים בזמן שהמסדרון מבצע את קריעת ים סוף, מפנים לי את הדרך כאילו אני איזה כוכב רוק. אבל רוב המבטים סקרנים או חשדניים.
פשוט מעולה להיות אני (ציניות)
אני נכנס לשיעור הראשון שלי היום. הסטוריה.
רוב הכיתה עדיין ריקה, אז אני ממהר לתפוס את מקומי בסוף הכיתה ליד החלון.
אין לי מושג למה אני מעדיף כל כך לשבת מאחור, זה פשוט מרגיש לי מתאים..
וליד החלון כי זה נראה לי מעניין יותר מאשר לשבת ליד קיר.
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Mystery / Thriller*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
