נ.מ אנה-אל:
דפיקות בדלת חדרי מקפיצות לי את הלב "רק רגע!" אני קוראת וממהרת להחביא את ערמת הבגדים שלי מתחת למיטה ומנסה כמה שיותר לסדר את האיפור המבולגן של אלי ומרתה על השולחן.
אם זאת אלי או אחד המלאכים השומרים- הלך עלי.
המסיבה עוד 40 דקות בערך ואני לא מוכנה בכלל.
ואם הם יתחילו לשאול שאלות...
בן אני מקווה שלא סיפרת כלום..
"פרינססה, זה אני." קולו של בן נשמע מבעד לדלת ואני נושמת לרווחה.
"אתה יכול להיכנס" אני קוראת לעברו. הוא פותח בהיסוס את הדלת ומיד סורק את חדרי. עיניו קולטות במהירות את ערימת הבגדים מתחת למיטתי ואת האיפור החצי מבולגן שהשאלתי.
ואז עיניו פונות אלי. הוא נועץ בי מבט מוזר, כאילו הגיע להחלטה.
"אם אתה מתכוון לנסות לשכנע אותי לא ללכת, אז תוותר. אני הולכת וזה סופי." בשבוע האחרון הוא התנהג מוזר.
מאז ששמע על המסיבה הוא מתחמק מימני רוב הזמן, חוץ מהפעמים בהם הוא מנסה לשכנע אותי לא ללכת.
"אני יודע." הוא אומר בנוקשות. ידיו שלובות על חזו בעמידה איתנה. לא צריך להכיר אותו יותר מידי בשביל לדעת שהוא לא מרוצה מהמצב.
"בגלל זה אני בא איתך." הוא מודיע
חיוך ענקי נמרח על פני "באמת?! תודה! תודה! תודה!" אני מקפצת במקומי בהתרגשות ואז נעצרת.
"חשבתי שאתה שונא מסיבות" הוא מהנהן
"אני באמת לא מת על זה." בן מאשר את דברי ואני מרצינה.
"אז למה אתה בא?"
"כדי שיהיה לך קו הגנה אחרון" הוא מסביר ואני מעלה חיוך מרוצה על פני.
אני יודעת שיהיה מנומס יותר לשכנע אותו לא לבוא איתי. אבל אני באמת שמחה שהוא בא, זה נראה לי יותר בטוח.
הוא מפנה את מבטו מפני אל בגדי. "זה מה שאת לובשת?"
אני מיישירה את מבטי אל חולצת הספיידרמן שלי ומכנסי הטרנינג.
"לא...?"
הוא מגחך ופונה אל ארוני "בואי נמצא לך משהו נורמאלי ללבוש.."
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
אחרי שאני מצליחה לכייס את מפתחות הרכב של מרתה מהתיק שלה, אנחנו מתגנבים החוצה דרך החלון אל החנייה. בגלל שסטיב עדיין מוחרם (זאת אומרת - שנעלו לו את הגלגל הקדמי) אנחנו נוסעים בגרוטאה המתפוררת של מרתה.
אנחנו נכנסים לרחוב העמוס מכוניות חונות. מוסיקה חזקה נשמעת מווילה ענקית שתואמת את כתובת הבית שסאם נתן לי.
אני מבחינה בכמות נכבדת של נערים ונערות שיכורים מתמזמזים ומשליכים נייר טואלט על הדשא והגג- שהיה מלוכלך מעוד הרבה קישוטי מסיבות שונים.
זה נראה מדהים!!
אנחנו עוברים את הבית וממשיכים ליסוע בחיפוש אחר חניה.
לאחר כמה רגעים של שתיקה אני מכחכחת בגרוני ומהססת מעט לפני שאני מעזה לשאול את השאלה הטיפשית שלי שכל כך רציתי לשאול.
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Misterio / Suspenso*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
