"1,2,3!" הרופא מצמיד את המגנטים לחזה של קים, גופה עולה ויורד עם כל זרם חשמלי שהרופאים מעבירים בה, אך עדיין אין סימן חיים.
אני מחזיקה בידו של בן בחוזקה, נושכת את שפתי בפחד. הרגל שלי לא מפסיקה לקפץ בדיוק כמו הדמעות שלא מפסיקות לזרום.
בניגוד מוחלט אלי- בן יושב קפוא במקומו, לא מוריד את עינייו מאימו בהבעה נוקשה.
הכל מטושטש לי, גם מהדמעות וגם מכל הרעש מסביב. מהסירנה ועד חילופי ההוראות בין הרופאים.
"כולם לזוז אחורה!" הרופא עם הדפיברילטור (מכונת החייאה) צועק וכולם מתרחקים עד כמה שהחלל המצומצם מאפשר להם.
"1,2,3!" עוד זרם חשמלי מכה בגופה הרפוי של קים אך אין שום תגובה.
הרופא עוצר ובודק את נשימתה. לאחר מספר רגעים ובדיקות הוא מצביע על חובש צעיר "תכתוב: 7:31 בבוקר 17.10.2018 יום ד'. נקבע מותה של..." מילותיו הופכות לסלט קצוץ בתוך המוח שלי. אני מנגבת את הדמעות ופונה לבן.
הוא קפוא. עינייו עדיין מופנות אליה.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
אנחנו יוצאים מבית החולים לאחר שוידאנו שיקברו אותה קבורה ראויה. יותר נכון- אני וידאתי. בן בקושי הוציא מילה.
אני מסתובבת אליו אך הוא לא מאחורי.
לעזאזל איתך בן!
אני מחפשת אותו במבטי ללא הצלחה. הבית חולים נמצא ממש בכניסה ליער רק מצידה האחר של העיירה, הוא בטח הלך לשם.
אני מכוונת את הריכוז שלי ומריחה את האוויר.
אוי!! מה זה הסירחון הזה?!
אני מסתובבת ומוצאת מאחורי פח אשפה מלא עד גדותיו בכל הזבל של בית החולים.
אני סותמת את אפי ומכווצת את עיניי בגועל.
טוב, חוש הריח לא יעזור לי כאן.
אני מכוונת את שמיעתי, קולטת שיחות שקטות בתוך הבניין מאחורי, ציוץ ציפורים וקולות מאבק בתוך היער.
אני מהמרת שזה בן.
עצים מקיפים אותי בזמן שאני רצה בעקבות קול החבטות וההתנשפויות. מוצאת את בן מכה גזע עץ עבה ומחוספס כאילו היה שק האיגרוף שלו.
אני מתקדמת אליו בהליכה איטית ונשענת על גזע עץ מאחוריו. בוחנת אותו. תיק הגב שלו זרוק על השלג לידו, אני לא רואה את פניו מאחר והוא בגבו אלי. ידיו חשופות ומדממות.
רגע. מה!?!
אני מזדקפת במקומי ורצה לעברו "בן תפסיק!!" אני דורשת אך הוא מתעלם.
אני מגיעה אליו ותופסת בכתפו "תפסיק, אתה פוגע בעצמך!" אני מתחננת והוא עוצר.
"אני לא יכול לפגוע בעצמי" הוא מסנן בשקט, אפילו לא מסתכל עלי.
"זה לא משנה את העובדה שזה כואב..." אני אומרת בקול רך והוא מגחך בחוסר הומור.
"ככה זה בחיים" הוא מסתובב אלי ואני נרתעת מעט מעינייו האפלות ומחיוכו הכואב "החיים הם בדיוק כמו העץ הזה; קשים וכואבים. לא משנה מה תעשה, כמה תנסה להיות אופטימי, תחשוב שאולי- רק אולי! דברים יסתדרו?? החיים יוכיחו לך אחרת.
אולי יש לי חסינות פיזית, אבל בשביל החיים צריך חסינות נפשית.
ונמאס לי, נמאס לי מכל החרא שהחיים האלה מאכילים אותי עוד מהרגע הראשון! מאז התאונה לפני 15 שנים ועד עכשיו!
אז ללכת מכות עם עץ מחוספס זה הדבר האחרון שכואב לי כרגע!" הוא מסתובב וחוזר להכות בעץ.
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Mystery / Thriller*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
