בחזרה למציאות

פרק 10

הקרקע קרטעה תחתי ורעש המנוע העיר אותי לגמרי מהחשכה ששקעתי בה.

סרקתי את הסביבה מולי, חושך. אני לא רואה דבר, אבל לפי השמיעה והתנוחה בה אני נמצאת כרגע; מעידה על תא מטען של רכב.

אני שכובה על צידי כשחבלים עבים ומלאי סיבים דוקרים כובלים את ידי ורגלי.

אני מנסה להזכר איך הגעתי למצב הזה.

-אני ובן נסענו באופנוע (סטיב).
-הגענו לביקתה באמצע היער.
-בתוך הביקתה היה צל של איש שנראה מחזיק מחבת.

הוא הכה אותי בראש!

שפשפתי את המקום בו המחבת פגשה בראשי.
שום כאב או בליטה. הרגשתי כרגיל, בריאה לחלוטין.

אה, נכון, תרופת העל...

אני צריכה להתרגל לזה.

רק רגע! איפה בן?!?

מתוך אינסטינקט הזדקפתי לישיבה, דופקת את ראשי בגג תא המטען וקורסת חזרה למצב שכיבה.

יופי. באמת יופי.

שוב הסתכלתי סביבי, עיוורת לחושך הסורר במקום.

דבר ראשון, תשתחררי מהחבלים. אחר כך תחשבי איך לצאת מכאן.

קולי שלי נשמע בראשי. זה קורה לי הרבה ליפני התקפי חרדה.

ניסיתי לחשוב מחשבות שמחות ולא להתעמק בעובדה שכנראה חוטפים אותי.

התחלתי להתפתל במקומי, מנסה לשחרר את ידי באמצעות שיני. זה לא עזר.
לפתע עלתה בי מחשבה גאונה

אולי אני פשוט אצעק לעזרה?

אופטימיות ותקווה גרמו לליבי לקפוץ, ואז מחשבה סוטרת הזכירה לי את המציאות העגומה בה אני נימצאת כרגע.

את בתא מטען באמצע נסיעה. מי בדיוק ישמע אותך לעזאזל!?!?! הגלגלים??

סיננתי קללה. זה עזר קצת למצב רוחי, שיחררתי עוד כמה, מורידה לאט לאט את המתיחות שלי באמצעות מילים בוטות.
אחרי שנרגעתי קצת חזרתי על הפעולה החסרת תועלת שלי ושוב ניסיתי לראות משהו בחשכה המעיקה.

התאמצתי כל כך לראות משהו עד שחשבתי שעיניי יצאו ממקומם מרוב מאמץ.
פתאום תמונה מטושטשת של תא המטען הופיעה סביבי, אבל לא בראיה רגילה עם צבעים וכל זה, זאת גם לא היתה ראיית לילה כמו שמראים תמיד בערוץ החיות המתות.

הכל סביבי היה מואר במין תאורה כחלחלה זוהרת (כמו זאת של התרופה).

מרוב הלם לא שמתי לב שהמנוע הפסיק לעבוד. טריקת דלת הרעידה את המכונית והעירה אותי ממחשבותי, עוד טריקה, הפעם מהצד השני. שני אנשים.

רעיון צץ במוחי. התהפכתי על צידי, באותה תנוחה בה התעוררתי ועצמתי את עיניי, מסדירה את נישמתי.