הסחרחורת ודקירות הכאב בראשי מעירות אותי מהשינה העמוקה.
טוב לא בדיוק 'מעירות'.
אני מטושטשת לגמרי ומרגישה בסטלה קשה.
אני מנסה לפקוח את עיניי אך אפעפי מתנגדים לי. אני מנסה ביותר כוח, לשניה אחת עיניי נפקחו, מגלות מולי תמונה מטושטשת ומעורפלת של דמות אדם אפלולית עומדת מולי. שוב חושך.
במעורפל אני מבחינה שאני יושבת על כיסא כנראה. אני מנסה להושיט את ידיי לעיניי כדי לפקוח אותם בכוח חזק יותר. אך ידיי זזות בכבדות ומשהו מונע מהם מלזוז בחופשיות. אני שומטת את ידיי חזרה
אין לי כוח...
כאב ראש חד עובר בראשי ואני נאנקת בכאב.
אני מנסה לקום שנית. הפעם גופי מגיב לרצוני אך משהו חיצוני מונע מימני מלזוז.
אימה מציפה אותי ותודעתי מתחדדת, עיניי נפקחות, בוחנות את הרצועות השחורות והעבות שכובלות את ידיי ורגליי לכיסא מתכת כבד שמוברג לריצפת אבן לבנה בחדר גדול, ריק ולבן.
...זה לא החדר שלי...
אני מפנה את מבטי לדמות שעומדת מולי. הוא עומד בפיסוק רגליים קל וידיים שלובות על חזו הרחב. ג'ינס דהוי, חולצה שחורה, עיניים אפורות סוערות ושיער שחור כפחם.
לוקח לי רגע עד שאני מבינה מי עומד מולי.
"בן?..." אני שואלת בעייפות. ואז ההבנה הכתה בי.
"חתיכת..." אני מסננת בכעס גלוי, נועצת בבן מבט מלא שינאה ומאגרפת את ידיי הכבולות, נאבקת בהן ביותר כוח.
"אני בטחתי בך! חתיכת שקרן מסריח ובוגדני!! תשחרר אותי עכשיו חתיכת בן זו-"
"אנה-אל" קולו האפל של בן קטע את רצף דברי
"אל תגיד לי 'אנה-אל'! אין לך את הזכות להגיד את השם שלי אידיוט!!!" אני יורקת לעברו בכל הכעס, השנאה והאכזבה שמפריעים לשידורי ההיגיון מלהגיע למח שלי. האימה המעיקה סוגרת על ליבי וגורמת לו לקלסטרופוביה.
לקיצור: המצב הנפשי שלי לא מאוזן כל כך כרגע.
"אז איך לקרוא לך?" הוא מתחכם. למרות מבטו החתום עינייו נצצו בשעשוע ריגעי.
אני אחנוק אותך.
"זה פשוט. אל תקרא לי." קולי כל כך קר, אפל ומלא שינאה שכמעט לא זיהיתי אותו. בן נרתע.
"אנה-אל, גם אני לא מבין למה הם מתייחסים אליך ככה ואני אברר את זה." בן אמר. אני מעווה את פני בגועל למשמע דבריו
"מי זה הם? זה אתה. בן, אתה חטפת אותי, אתה הבאת אותי לכאן, אתה! זה שעומד מולי עכשיו כשאני קשורה ולא עושה כלום. זה לא הם, בן, זה אתה!" ככל שהמשכתי לדבר ככה קולי גבר.
"אני מצטער, אנה-אל, אבל אני רק ממלא פקודות-"
"אל תקרא לי אנה-אל!!!" הוצאתי את גרוני עליו "והסליחה שלך יכולה להיכנס לי עמוק עמוק לת-" שתי דלתות מתכת גדולות נפתחו בגרירה צורמנית על הרצפה הלבנה, קוטעות את רצף דברי הארסיים.
איש בחליפה, בסביבות גיל ה-40+ לחייו, נכנס לחדר בצעדים בוטחים, מלווה בשישה אנשי אבטחה שצועדים אחריו.
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Mystery / Thriller*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
