אני סוגרת אחריי את דלת חדרי. השעה עכשיו 22:03. אני יורדת במדרגות בשקט ומציצה לעבר הסלון.
כריס יושב על הספה וצופה בערוץ החיות המתות, אלי מדברת בשקט בטלפון בפינת החדר ומרתה פותרת תשבצים בעיתון.
אני מתגנבת בשקט מאחוריהם ופונה במדרגות לכיוון המרתף.
מעדיפה שיחשבו שאני בחדר שלי עכשיו ישנה.
הם כבר הבינו עד כמה אני כועסת על בן, הוא סיפר להם הכל על מה שקרה בזמן שאני השלמתי שעות שינה בחדר שלי, כולל החטיפה.
אחרי ארוחת הערב, כשבן כבר ירד ל'חדר שלו' הם הסבירו לי את כל זה. הם גם ציינו את העובדה המפתיעה שבן עכשיו גר איתנו עד שימצא מקום בטוח לעבור אליו
באמת תודה רבה... עכשיו אני גם בטוחה שהוא באמת יעוף לי מהחיים... (גילגול עיניים)
אה! ועוד משהו בקשר לאיזו תרופת נגד שבן הזריק לי נגד הנסיוב הירוק... או משהו כזה...
בכל מקרה, אחרי שהם סיפרו לי על כל זה עליתי לחדר שלי וניסיתי לישון, אבל הראש שלי לא היה מוכן לסתום מרוב שאלות
ובדיוק בגלל זה אני כאן...
אני מגיעה לתחתית גרם המדרגות ונעצרת מול דלת העץ העבה והמחוספסת. לוקחת נשימה עמוקה ואז נושפת הכל. אני מרימה את ידי ודופקת על העץ המחוספס והדוקר.
שום תגובה.
אני לא דופקת שוב ופשוט פותחת את הדלת.
אני דפקתי, בעיה שלו שלא פתח.
מולי ניצב בן, ללא חולצה, עם תחבושות מלופפות סביב ידיו כתחליף לכפפות איגרוף. הוא מזיע ושיערו השחור פרוע ורטוב מזיעה.
באגרופים מהירים ומיומנים הוא חובט בשק האיגרוף המסכן שכריס תלה בשבילי בשבוע הראשון שלי כאן. אבל נראה שזה שימושי יותר לו...
מסכן השק, בן מתעלל בו במיליון סיגנונות לחימה שונות של נינג'ות וכאלה.
השק מיטלטל בעקבות כל מכה שלו. הוא לא מבחין בי, ולכן אני מתיישבת על הרצפה כשגבי נשען על הקיר.
עדיף שאתן לו להוציא הכל עכשיו ורק אחרי שהוא יסיים אני אכעיס אותו שוב...
בזמן שאני יושבת ככה אני בוחנת אותו. שריריו לא נפוחים מידי, אבל רואים שהם קשיחים וחזקים. תנועות הלחימה שלו כל כך מימנות ומהירות שאני תוהה מאיזה גיל הוא התחיל להילחם...
"את מתכוונת להמשיך לשבת ולבהות בי ככה או שפשוט תגידי את מה שיש לך להגיד?" הוא מתנשף תוך כדי לחימה. אפילו לא טורח להסתכל עלי.
"כמה זמן אתה יודע שאני כאן?" אני שואלת בלי לחשוב
"מאז שירדת במדרגות למרתף." הוא אומר באדישות
"אז למה לא פתחת את הדלת כשדפקתי?" אני מרגישה את העצבים מתגנבים אלי שוב, אבל אסור לי לתת להם מקום בשיחה הזאת, אני מזכירה לעצמי למה אני כאן
תשובות. אני כאן בשביל תשובות.
בן מפסיק להתעלל בשק ועוצר אותו מלהתנודד "לא פתחתי לך כי ידעתי שממילא תיכנסי בלי רשות" הוא אומר וחיוך יודע כל עולה על פניו. אני לא מצליחה להתאפק ומשחררת גיחוך קטן
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Mystery / Thriller*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
