כריס מביט בי ולא אומר דבר. אני קפואה במקומי, עדיין מעכלת את המצב שבו אני נמצאת.
מה עבר על ליילה? ולמה לעזאזל לכריס יש אקדח?
"בואי." הוא אמר בקול צרוד וניפנה לאחד המחשבים. הוא הקליד כמה דברים והאזעקות כבו.
"מ- מה?"
"בואי. חוזרים הביתה." הוא אמר שנית
"יש לך אקדח! למה יש לך אקדח?!" ניסיתי לא להכנס לפאניקה, באמת שניסיתי. אבל כנראה שזה יותר מידי בשבילי לעכל ביום אחד.
"אנה-אל, בואי נעלה למעלה, אני מבטיח להסביר הכל ברגע שניכנס." הוא אמר בקול מרגיע ולחץ את כתפי בעידוד, מוביל אותי ליציאה.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
נכנסנו לבית וכריס שלח למרתה מבט מלא משמעות והיא הנהנה בתגובה.
זה קטע שלהם. בדרך מופלאה כלשהי הם מצליחים לתקשר דרך מבטים בלבד, כמו בטלפתייה (אני מניחה שככה זה זוגיות טובה...).
"אלי, אולי תלכי לסדר את החדר שלך?" מרתה הציעה
"בטח, הוא באמת מבולגן מאוד." אלי שיקרה.
החדר שלה תמיד נקי ומסודר.
היא עלתה במהירות לחדרה וסגרה אחריה את הדלת.
"בואי אנה... כדאי שתשבי" מרתה אמרה בקול קודר, ניכר בה שלא רצתה להגיע ליום הזה. היא הובילה אותי לספה בסלון כאילו היא מפחדת שאברח לה. כריס נעל את דלת הבית וסגר את הווילונות בסלון.
למה הם מתנהגים ככה?
מרתה מתנהגת כאילו היא עומדת לספר לי על יום הדין או משהו כזה, וזאת רק אני או שכריס נהיה פרנואיד?
מרתה התיישבה לימיני על הספה "אנה-אל, אני יודעת שזה היה יום קשה. אבל בבקשה תנסי להבין אותנו ולא לישפוט, אנחנו באמת רוצים את הכי טוב בשבילך" הינהנתי לה כאות לכך שאני מקשיבה ומפנימה את דבריה. כריס התיישב לשמאלי.
"טוב! מי מתחיל?" הוא שאל כאילו אנחנו משחקים עכשיו בקלפים. מרתה נעצה בו מבט זועם והוא כחכח בגרונו.
"טוב... אז, איך להתחיל... אמ מרתה?" כריס נשמע כמעט מתחנן
"תתחיל עם האוניברסיטה" היא הציעה. כריס לקח נשימה עמוקה ואז נשף החוצה
"אז... כשאני הייתי מרצה לכימיה באוניברסיטה... לימדתי את ההורים שלך..."
"רגע, ההורים שלי?" שאלתי
"כן, הם שניהם היו צעירים מבריקים! ואני חייב להודות שמהרגע שפגשתי אותם חיי השתנו לגמרי..."
*פלאש באק*
"פרופסור!" ג'ון רץ לקראתי במסדרון. שיערו הכמעט לבן סטור ומבולגן כאילו רק עכשיו קם משינה עמוקה. הוא נראה הפוך לגמרי, תרתי משמע, אפילו החולצה שלו הייתה הפוכה.
"כן, ג'ון, בבקשה קרא לי כריס." אמרתי לו כשהגיע אלי.
"אוקי, כריס. יש לי רעיון לפרוייקט הגמר של הסמסטר, זה רעיון די מטורף אבל אני חושב שהוא יכול להצליח" עינייו של ג'ון נצצו במין אור משוגע ומלא תיקווה.
"רעיונות מטורפים הם האהובים עלי." אמרתי בחיוך. ג'ון הוא אחד התלמידים האהובים עלי, למרות שהוא מבולגן מאוד יש לו ראש גאוני של מדען אמיתי.
ג'ון חיטט בתיק העור שלו ושלף ממנו קלסר מבולגן, הוא פתח את הקלסר וכמה דפים נפלו מימנו.
מבולגן בלשון המעטה.
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Mystery / Thriller*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
