בחזרה למציאות

פרק 34

נ.מ בן:

אנחנו מתקדמים בשקט במסדרון הריק. אני נעצר מול חדר 309 מוציא את המפתחות ופותח את הדלת. מדליק את האור בזמן שהפרינססה נכנסת.
"אני מבין שהמרחק מימני לא עושה לך טוב" אני מקניט אותה.

היא מניפה את ידיה בתיסכול "הלוריין הזאת פשוט כלבה! יש לה מזל שעצרת אותי! כי אם לא היית מגיע היא כנראה כבר לא הייתה-" אני מסובב אותה לעברי, קוטע את רצף דבריה

מצטער פרינססה, אבל חיכיתי מספיק...

בלי אזהרה אני רוכן לעברה באיטיות ומבריש בעדינות את שפתיי על שלה. ידיה תופסות בחולצתי ומושכות אותי קרוב יותר אליה בעדינות.
ידיי עוברות אל מותניה, מקרב אותה אלי.

לעזאזל היא משגעת אותי לגמרי

הנשיקה מעמיקה יותר מרגע לרגע וככל שזה נמשך כך החדר נעשה חם יותר.
ידיה עולות אל עורפי, מושכות אותי קרוב יותר, אני מצמיד אותה לקיר מאחוריה בלי להתנתק לרגע.
אני נושך בעדינות את שפתה התחתונה, היא מבינה את הרמז. אני מרגיש כאילו היא מקור האור שלי בעולם הזה, במיוחד בימים כמו אלה.
היא מוציאה ציוץ קטן וחמוד שמעוור את מחשבותי לגמרי ואני מרגיש את השליטה העצמית שלי מתרופפת. אני פולט נהמה ללא שליטה והבנה נוחתת עלי;

אני צריך להתמקד...

אני חייב להשתלט על עצמי. היא בהחלט כמו סם. אני חושב שאני מכור.
בחוסר רצון מוחלט אני עוצר את הנשיקה.

לא הגענו עד לכאן כדי להתמזמז

אני מזכיר לעצמי. שנינו מתנשפים מהמחסור בחמצן. אני מביט מטה אל עיניי התורקיז הנוצצות והגדולות שלה, היא מחזירה לי מבט, ישר אל תוך עיניי האפורות.

אני לא מאמין שהיא באמת שלי.

זה טוב מידי בשביל החיים שלי. אם זה חלום? אני לא רוצה להתעורר לעולם.

דלת החדר נפתחת ורון מסתכל עלינו בעיניים פעורות. "היי ג'ק! אולי נלך להציק לבנות?" רון קורא, מחפה עלינו, וסוגר את הדלת.

הם לא אמורים לשחק עכשיו אמת או חובה?

הדלת נפתחת שוב וראשו של רון מציץ פנימה "המלצה קטנה; בפעם הבאה תנעלו." הוא אומר וסוגר את הדלת.
פניה של אנה-אל מאדימות אפילו יותר ממקודם, כמעט באותו צבע של קצוות שיערה.
אני מגחך ומניד בראשי כלא מאמין על הסיטואציה המוזרה. אני מתיישב על מיטתי ופותח את המזוודה, מוציא מימנה את שלושת הסכינים, שני האקדחים, שני אולרים וזוג אחד של אזיקים ליתר ביטחון.
"יש לי תוכנית." אני מודיע תוך כדי הוצאת המחסניות מתא אחר במזוודה.

אני מניח שבשדה תעופה דבר כזה עובר סלקציה רצינית...

"מאיפה כל זה?" היא שואלת