"פרינססה.." בן מחליק בעדינות את שערי תחת אצבעותיו, מעיר אותי.
אני קוברת את ראשי עמוק יותר בחזו ונוהמת בכעס על כך שהעיר אותי.
"קומי, הגענו." הוא אומר ישר ולעניין.
"לא נכון, אתה משקר." אני קובעת בתגובה בקול ישנוני. עיניי עדיין עצומות
"די להכחיש, קדימה צריך לקום" אני שומעת את החיוך בקולו ומחייכת בעצמי כשהוא מתחיל לשחק בשיער שלי כאילו הוא חבל קפיצה.
אור חזק בוקע מבעד לעפעפי הסגורים וקול צילום נשמע באוזניי "זה כל כך הולך לספר מחזור!" מרי מצחקקת.
עיניי נפקחות בשניה והדבר הראשון שאני מבחינה בו זאת מצלמה שחורה ענקית "את לא תעזי!" אני אומרת בקול מאיים, לא שולטת בחיוך על פניי. בן עוזב את שיערי ומגחך.
"נחכה ונראה.." היא קורצת לעברי וממהרת לרדת מהאוטובוס לפני שאספיק לעשות משהו.
אני אטפל בה אחר כך...
אנחנו יורדים מהאוטובוס יחד עם שאר התלמידים האחרים ומוציאים את המזוודות מהתא מטען. אני פונה לעבר בן, מוצאת אותו סורק את הסביבה החדשה; רחוב קצר, בתים קטנים וישנים מעץ ולבנים, מנורות רחוב ישנות ושלג מלוכלך שנערם על המדרכה ובצידי הכביש. השלג הנקי יותר נראה על גגות הבתים, על עצים ובכניסה ליער הסבוך בקצה הרחוב.
"אני הולך לשאול רגע את האנשים שם מה הם יודעים," בן מצביע לעבר פאב קטן מלא באנשים, 30 מטר מאיתנו. "תודיעי לי אם מתקדמים לאנשהו." הוא מבקש ואני מהנהנת לאישור.
תוך מספר שניות הוא כבר שם.
"אני חייבת להודות שאתם די חמודים.." אני פונה לעבר קולה הנוקשה של ליילה, חיוך מתפשט אל פניי ואני מגלגלת עיניים לעברה.
"תיזהרי ליילה, אני עוד עלולה לחשוב שאת כבר לא שונאת אותו" אני מגחכת
"מעולם לא אמרתי שאני שונאת אותו." היא מחייכת חיוך ציני
"אז את לא שונאת אותו?" אני שואלת בהפתעה וחיוכה מתרחב
"גם מעולם לא אמרתי שאני לא שונאת אותו..." היא מבטלת את דברי ואני ממצמצת בבילבול
היא מנסה לשגע אותי?
"זאת פסיכולוגיה הפוכה או משהו?"
"בואי נסכם שפשוט לא לשאול אותי מה אני חושבת על החבר שלך." היא מגחכת ופניי מאדימות.
החבר שלי.. זה כל כך מוזר!!
"בכל מקרה רציתי להביא לך את זה;" היא מושיטה לי את ידה ומפילה חפץ קטן ומתכתי לתוך ידי.
אני בוחנת את הסיכה הקטנה והזהובה שבידי. בהתחלה אני לא מבינה מה הסיכה הזאת אבל אז אני קולטת חריטות מניטוריות על המתכת הזהובה.
"חיפושית?"
"למזל." היא מסבירה
"לא ידעתי שאת מאמינה גדולה במזל"
"אני לא. פשוט.. ליתר ביטחון למקרה ותסתבכי.."
"מה גורם לך לחשוב שאסתבך?" אני שואלת בתמימות.
היא מרימה גבה נועצת בי מבט שאומר 'את רצינית??'
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Misterio / Suspenso*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
