אני מרגישה מחנק בגרון. כאילו ידיים בלתי ניראות אוחזות בראותי ומכווצות אותן. אבל אז אני מתחילה להריח...
עשן?...
אני מתעוררת בבת אחת. אנדרנלין מציף אותי וכל כולי מודעת למצב בו אני נימצאת.
למזלי המיטה שלי נמוכה מאוד. כי כל התיקרה הוצפה עשן שחור וסמיך, שניכנס דרך החלון.
מהחלון נישקפה תאורה ססגונית של אדום, כתום וצהוב. קולות פיצפוץ של אש נישמעו מבחוץ.
כיסיתי את פי ואפי בחולצת הפיג'מה שלי בדוגמת ספיידרמן, וירדתי בזהירות מהמיטה זוחלת על הבטן לכיוון היציאה מהחדר, כך שפני היו רחוקות ככל שיכלו מהעשן שהתקבץ בחדר ובעיקר בתיקרה.
יצאתי מחדרי נושמת לרווחה וסוגרת אחרי את הדלת שהעשן לא יתפשט בבית.
ובכל זאת גם פה יש כמות ניכבדת של עשן מדורות אבל הרבה פחות ממה שהולך לי בחדר.
שמעתי צעדים מכיוון החדר שינה של כריס ומרתה.
כריס ניצב מולי בחלוק המגוחך שלו חצי ישן, לא מודע למצב.
"גם את מריחה עשן?" שאל בישנוניות
"כריס! יש שריפה! בחוץ! והחדר! החדר שלי!" התחלתי לגמגם בפאניקה.
עיניו של כריס ניפקחו באחת
"מה!!" אמר בהלם. רק עכשיו נראה שכריס נעשה מודע לסביבתו.
"מרתה, אלי!!! קומו עכשיו!!! שריפה!!!" אני צועקת להן תוך כדי ריצה "כריס! תיתקשר למכבי אש!!!" צעקתי לו. הוא מייד זינק אל טלפון הבית ואני ניכנסתי לחדר של אלי, שנמצא מול החדר שלי. היא כבר התעוררה וישבה על מיטתה בישנוניות
"אנה? מה קורה פה? אמצע הלילה" היא ניסתה להישמע עירנית אך כשלה
"אלי קומי עכשיו יש שריפה." אמרתי לה בטון רציני ובשניות היא התעשתה על עצמה
"מרתה וכריס" אמרה
"כריס מזמין מכבי אש. צריך להעיר את מרתה" קולי נשמע באורח פלא ממוקד וראשי היה צלול מאנדרנלין.
"אנה, צאי החוצה מהבית עם כריס, אני אוציא את מרתה" אלי פקדה
"אבל-"
"צאי עכשיו!" היא צעקה. לא היתווכחתי. לא היה לי כוח. יצאתי מהחדר מבחינה בכריס מתקדם לעברינו כשהטלפון בידו. תוך שניות בודדות תפסתי בזרועו וגררתי אותו איתי החוצה מתעלמת ממחאותיו, בזמן שאלי רצה להוציא את מרתה.
יצאנו מדלת הכניסה וישר מבטנו נח על מחסן העץ הבוער.
האש שרפה גם חלק מענפי העץ שמצאו את מקומם מעל להבות המחסן. אבל בכללי העץ נישאר שלם.
כמויות העשן שהאש יצרה היו קטלניות. ניצלנו בנס.
מרתה ואלי יצאו מהבית בריצה קלה. לשנייה אחת מבטם נח עלינו, בודקות אם אנחנו בריאים ושלמים, ומייד מבטם קפץ למדורה הפרטית החדשה שלנו.
תמיד רציתי לעשות על האש עם המישפחה שתאמץ אותי. אבל מעולם לא דימיינתי את זה ככה
קולות סירנה נישמעו מהכניסה לרחוב, ובמהירות שיא, כבר ניצבה על המדרכה ליד הבית, משאית כיבוי אש.
ארבעה כבאים בלבוש תואם יצאו מהמשאית. שלושה מהם לקחו בידיהם את צינורות המים העבים והתחילו לכבות את השריפה.
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Misterio / Suspenso*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
