בחזרה למציאות

פרק 22

אני נושכת את שפתי התחתונה בהיסוס, ומנסה לחשוב איך לנסח את דברי בצורה עדינה...

"ליילה חושדת בך כי פורסמה כתבה ליפני 12 שנים והיה כתוב בה שאבא שלך מת והיא חושבת שאי אפשר לבטוח בך כי אבא שלך כן בחיים." אני אומרת במהירות ולא מעזה אפילו להסתכל בעיניו.

הייתי מספיק עדינה?

אני משתדלת להסתכל על כל פינה בחדר רק לא בבן, בזמן שהוא מביט בי בריכוז. מעט המום.

"עוד משהו?" הוא מגחך ואני מיישירה אליו את עיניי

"היא ביקשה שאשאל על אמא שלך." החיוך יורד מפניו ואני מבחינה בעיניו הסוערות.

"מי שנהרג באותה תאונה לפני 15 שנים, היה דוד שלי." קולו נעשה אפל בזמן שאני עוברת לשבת על רצפת העץ, ברגליים שלובות ונשענת על המיטה בגבי.
"ריץ' הוא אבא שלי. למרות שלא בחרתי בו. אישית, הייתי מחליף אותו באבא אחר בשמחה אם הייתי יכול.."

אני בולעת את רוקי ולא אומרת כלום.
מנסה לחשוב על משהו מעודד וכן שאני יכולה לומר במצב הזה.
"אני מעולם לא הכרתי את ההורים שלי. אבל כמו שאתה רואה יש לי משפחה-" השתתקתי.

מה אני לעזאזל אומרת??

הוא צונח על הרצפה לצידי ומסתכל עלי במבט לא מובן...
הוא מחייך, חיוך קטן ואמיתי, אך עיניו עצובות, ויש בהן משהו מוזר שאני לא מצליחה להבין...

"באמת הגיע הזמן שתודי בזה" הוא אומר בחיוך

"להודות במה?" אני מנסה להכחיש את מה שכבר אי אפשר

"להודות שכריס, מרתה ואלי הם המשפחה שלך." חיוכו מתרחב והעצב נעלם מעיניו.

הם. המשפחה. שלך?
שלך. המשפחה. הם?

אני חוזרת על שלושת המילים האחרונות שאמר בראשי. בכל דרך מוזרה שאפשר לנסח אותן...

אם כן, אז אנחנו משפחה מוזרה...

"אז.. אתה יודע משהו על אמא שלך?" אני מחזירה את הנושא הקודם. חיוכו של בן דועך במהירות ועיניו הופכות קרירות

"לא." הוא עונה בשקט ואני מתיישרת במקומי

"שום דבר? אבא שלך לא אמר עליה משהו? אפילו שם?" אני מתפלאת.
הוא מניד את ראשו לשלילה ואנחנו נופלים לשקט. כל אחד במחשבותיו.

אני עורכת את ידי סביב רגליי ובוהה בדלת חדרי.

מעניין אם הוא חושב עליה הרבה.
כשהייתי קטנה אהבתי לדמיין איך ההורים שלי נראים, את סיפור האהבה שלהם ואת הסיבה שבגללה הם עזבו אותי. הסיפור הכי טוב שמצאתי לעצמי, זה שההורים שלי הם שני לוחמים שנודדים בין יקומים ונלחמים נגד כוחות הרשע, וברגע שמשימתם תושלם, הם יחזרו לקחת אותי.