נ.מ בן:
אני חייב להודות שהפרינססה לא כבדה כל כך, ושציפיתי שיהיה הרבה יותר קשה לעלות במדרגות האלה כשאני סוחב אותה ככה.
אני רץ במעלה המדרגות בזמן שקולות הריצה אחרינו מתחזקים.
אני יודע שאנה-אל בלחץ כי האחיזה שלה בכתפי מתחזקת והיא נועצת בעורי את ציפורניה בכוח.
זה כואב, אבל אני לא מתלונן, זה מגיע לי. גרמתי לה כבר ליותר מידי צרות.
אני עדיין מתלבט אם לספר לה את כל האמת...
לעזאזל לא. היא תשנא אותי לנצח.
אני מתנשף בכבדות כשאנחנו מגיעים לראש גרם המדרגות. הצעדים נעשים קרובים כל כך שאני יכול לדעת שהם שניה מאיתנו.
אני לוקח נשימה עמוקה ובועט בכוח בדלת שמובילה החוצה. מתעלם לחלוטין מהמבטים שאנה נועצת בי כל הזמן.
הדלת נפתחה בתנופה מספיק חזקה שהמשקוף יצא מעט מימקומו.
אופס...
"שם!" אני שומע את אחד האנשים של אבי קורא.
אין זמן!
אני רץ החוצה אל חשכת הלילה דרך הדלת המוסווית שברכס ההרים, המחבוא היצירתי של אבא שלי.
פחחח, גם כן אבא...
אני רץ בכל המהירות שלי, שרירי זרועותי מתעייפים מלהחזיק את אנה-אל, אבל אין סיכוי שאני משאיר אותה מאחור.
יש לי יותר מידי על מה לכפר.
אני מנסה לחשב כמה זמן יש לנו להגיע למזדה הלבנה של אואן מהמיקום שלנו בחניה.
לא אמור לקחת לנו יותר מדקה, הבעיה שגם למאבטחים של אבי לא יקח יותר מדקה לעלות במדרגות אל החניה.
ככה שיוצא שאנחנו על הקשקש.
אבל זה אפשרי.
אני מגביר את המהירות שלי אפילו יותר, מנסה להישאר ממוקד ולא ליפול בגלל החשכה המעיקה.
אפילו בלי למקד את השמיעה שלי אני מסוגל לשמוע איך המאבטחים עולים במהירות במדרגות ומטעינים את רובי ההרדמה.
חץ הרדמה לפילים אמור להרוג בן אדם רגיל, אבל בגלל התרופה זה כבר עניין אחר.
זה אולי ירדים אותנו במשך 6 שעות בודדות. כל חץ הרדמה אחר היה מטשטש אותנו קצת או גורם לנו לתרדמה של 5 דקות גג.
ללא התרופה אנה-אל היתה מתה כבר ממזמן.
אני מנחש שגם אני.
אני יודע שהתרופה הגיעה אלי אחרי התאונה עם דוד שלי. חוץ מזה אבא לא ממש פירט...
הוא גם לא אוהב לדבר על אמא.
אני אפילו לא יודע אם היא חיה או מתה.
או אפילו מה השם לה.
המאבטחים יוצאים אל החניה, מכוונים אלינו את רובי ההרדמה שנראים כמו רובה הצלפים טנגו 51 (האהוב עלי) רק עם קנה ארוך יותר.
אנחנו שני מטרים מהמכונית ושתי מילים עוברות לי בראש:
מחסה, עכשיו.
אני ממקד את שמיעתי, קול לחיצה על הדק גורם לי לקפוץ מתוך אינסטינקט טבעי לעבר השמשה הקדמית של המזדה, להחליק עליה לעבר הצד השני של מושב הנהג, בו בזמן שאני מוציא את השלט של המכונית מכיס המכנס שלי, מאבד את אחיזתי באנה-אל ולוחץ על הלחצן שפותח את המנעולים.
שנינו נופלים על ריצפת החניה בצידה המוגן של המכונית בזמן שמטר חצי הרדמה תוקפים אותנו מצידה האחר.
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Misterio / Suspenso*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
