בחזרה למציאות

פרק 37

נ.מ אנה-אל:

"בן, חכה!" אני קוראת וממהרת אחריו בזמן שהוא עושה את דרכו החוצה וטורק את דלת הבית בחוזקה.
אני עוצרת ומושכת בשיערות ראשי בתסכול.

לעזאזל עם המצב המחורבן הזה

עיניי נודדות לספר הקטן בעל הכריכה החומה שלפני רגע היה דבוק עליו הפתק. אני מרימה אותו ומכניסה לתיק הגב שלי. אני בטוחה כמעט ב- 99.9% שיש לו משמעות, אבל אין לי עכשיו זמן לברר מה זה כי בן בורח לי.

אני ממהרת לצאת מהבקתה וסורקת את השטח סביבי. השמיים כבר התחילו להתבהר מעט, אבל השמש רחוקה מלזרוח בשעה הקרובה. בן לא נמצא באופק ואני מתחילה לעקוב אחר עקבותיו בשלג.
אני מכוונת את שמיעתי אליו. שומעת את נשימותיו הכבדות וקצב הליכתו המהירה והכועסת.
"בן תעצור." אני חצי מבקשת חצי פוקדת. הוא לא עונה.

נו ברור שהוא לא יענה אנה, השמיעה שלו לא מכוונת אליך בכלל!

הוא מתעלם מהציטוט. אני מנתקת את השמיעה שלי מימנו ועוברת לראייה. אני לא בטוחה על איזה מצב אני אמורה להיות עם ראיית העל הזאת וזה מבלבל אותי, אני מתחילה עם ראיית לילה אבל זה לא בדיוק משנה לי במשהו כי השמיים ממילא מתבהרים, אז אני עוברת לזום וגם זה לא עוזר במיוחד... ראיית חום? זה הכי עזר עד עכשיו אבל גם זה לא מספיק.
אני מנערת את ראשי תוך כדי הליכה, מנתקת את הריכוז בראייה ועוברת לחוש הריח.

כמו כלבת ציד...

המחשבה מעבירה בי צמרמורת ומשום מה מזכירה לי את כריס ותוכניות הטבע שלו. הייתי נכנסת עכשיו לתדמית הנמרה אנה-אל אבל אין לי זמן או כוח לשטויות עכשיו.
אני מרחרחת את האוויר ועולה על עקבותיו של בן תוך פחות משתי שניות. אוטומטית רגליי מתחילות לרוץ לעברו, עוקבת אחרי שביל הריח.

זה ממש מוזר. מוזר ובו בזמן גם יעיל...

תחושת הזמן כאילו נעלמת לי והכל הופך להיות רצף אחד ארוך של ריצה לא מורגשת, אפילו טיפת זיעה אחת אני לא מרגישה.
אני עוצרת ביציאה מהיער, שניה מלהיתקע בגבו של בן.
הוא עומד בגבו אלי, מתצפת על הפאב מהיום הראשון של הטיול. אני לא אומרת כלום. פשוט עומדת מאחוריו ומביטה בו בזעם.

כן, אני כועסת. מותר לי.

הוא פשוט ברח! ולא חיכה לי!
אני יודעת שהמכתב המחורבן הוא חתיכת תסבוכת בשבילו, גם אני הייתי משתגעת. אבל שלפחות יחכה!!
השמש כבר מתחילה לזרוח וחבורת אופנוענים מחוספסים וקשוחים למראה החנו את האופנועים בכניסה לפאב ונכנסו פנימה בקולות צחוק והחלפת אגרופים ידידותיים ביניהם.

"בואי אחרי, ושמרי על פרופיל נמוך." בן פוקד ואני מעווה את פני בכעס אך בכל זאת משתפת פעולה. בשבילו.
אנחנו מתקדמים לכיוון הפאב ורגע לפני שאנחנו נכנסים בן שולח לי מבט רציני ועינייו האפורות גועשות מראות לי את כל מה שאני צריכה לראות בשביל לא לכעוס עליו יותר מידי.
אנחנו נכנסים ומיד מבטים מנתרים אלינו בסקרנות. הפאב כמעט ריק בגלל השעה המוקדמת, רק כמה גברים שיכורים, האופנוענים ממקודם ואיזה עוד בחור ששוכב על הרצפה באובדן הכרה.
בן כורך את ידו סביב כתפיי בצורה מגוננת ומוביל אותנו לבר הריק. בן לוחץ על פעמון קטן שנח לצד הדלפק "רק רגע!" קול אישה נשמע ותוך מספר רגעים אישה בשנות ה- 50 לחייה, לבושה בסינר ומנגבת סיר בסמרטוט ניצבת מולינו.