דבריו של בן רודפים אותי גם עכשיו. השעה 21:32 ואני יושבת על הספה בסלון, בפיג'מה המזעזעת שלי שנרטבה קצת אחרי שגיליתי שהשוקו-חם שהכנתי היה חם מידי. אני אוכלת פוקפורן עם חמאה ורואה בפעם הראשונה בחיי ספיידרמן!!
ווהוווו...
הבעיה שהראש שלי בעולם אחר.
הספה שקעה לצידי תחת משקלה של אלי שהסתכלה עלי בדאגה גלויה.
אני בוחרת להתעלם מימנה ולהמשיך לראות את הסרט, אני רואה עכשיו סרט וזה מה שמשנה, פשוט תיתמקדי בסרט, בסרט...
"טוב מה יש?" אני שואלת בחוסר סבלנות. מבטה של אלי עלי גרם לי להרגיש חוסר נוחות מסויים.
"את שותקת יותר מידי בזמן האחרון" היא אמרה בשקט.
"ו...?"
"את אף פעם לא שותקת."
"וואו, תודה" הנחתי את ידי על לוח ליבי, מודה לה 'לכאורה' על ההערה העוקצנית.
"אני מתכוונת, שמאז הביקור הקצר שלך במעבדה נהיית שקטה יותר, את בקושי מדברת עם כריס ומרתה ואין להם מושג מה לעשות. הם ממש דואגים לך וגם אני, אולי תנסי לדבר איתם? הם עשו הכל בשביל שתהיי מוגנת..." אלי התחננה והרגשתי איך המצפון מציף אותי בגל של אשמה.
"אני לא בריב איתם. אני פשוט כבר לא יודעת מה להגיד, אני יודעת שזאת לא אשמתם ושזה נראה שאני מתעלמת מהם אבל אני צריכה עוד קצת זמן כדי לעכל כל מה שקרה." אמרתי, מודה בטעותי.
אחרי הכל כולם עושים טעויות בחייהם, אבל אם אתה לא יודע להודות בהם וללמוד אותם לעתיד, אז מה הטעם בלטעות?
אלי הנהנה וחייכה אלי חיוך חם "דרך אגב, הארי מת בסוף." היא אמרה בחיוך ממזרי
"נו באמת!? אליייי! הרסת את כל הסרטטט!!" התלוננתי והפלקתי לה על הראש בתור עונש.
צחוקה נמוג כלא היה, היא הביטה בי ברצינות מקפיאה, ואז חיוך גדול טיפס על פניה "נקמה." היא אמרה בטון מאיים והפליקה לי חזרה.
צחקתי והעפתי עליה כרית, מפה לשם הסרט נגמר בלי שבאמת ראיתי כי הייתי עסוקה במלחמת כריות.
כתוביות לבנות נעו על המסך השחור, מעידות על סיום הסרט.
אלי נרדמה על הספה ואני עליתי לישון בחדרי. מצפה בסקרנות ליום המחר.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
יום שני בבוקר.
לא הצלחתי לישון רוב הלילה מרוב מחשבות.
הבוקר התנהל כרגיל, סיפרתי למרתה וכריס על החברים החדשים שלי בתיכון. הם שמחו לשמוע שאני מסתדרת ואפילו הציעו להזמין אותם ל'כוס תה', התחמקתי מההצעה בנימוס די צולע.
ובכך השגרה חזרה על תקנה.
למרות המחשבות האופטימיות, יש לי תחושה שהיום הזה לא יגמר טוב...
אנה-אל! לשמור על אופטימיות!
אני יוצאת מהגוש המעוך ונפרדת מאלי שממהרת להסתלק מכאן לקורס הדרמה שלה או משהו כזה...
אני חוצה את המדשאה הקדמית, נכנסת בכניסה לבניין בית הספר, נגררת חזרה החוצה על ידי יד מוכרת ומסתכלת על בן בהתרסה כאשר הוא מוביל אותי לאותו מקום בו ניהלנו את השיחה אתמול.
הוא עוזב את זרועי, נעמד בכוננות וסורק את השטח בעיניי נץ.
YOU ARE READING
בחזרה למציאות
Misterio / Suspenso*גמור* "תתפלאי, אבל אני בדיוק כמוך" "איך כמוני?" אני מתחכמת "את יודעת על מה אני מדבר." השתתקתי. תדמיינו לכם עולם בלי מחלות, שכל שבר או שריטה נרפאים מעצמם תוך שניות בודדות, עולם בו אנשים חיים חיים ארוכים בלי דאגה לבריאות ומתים בשלווה ובשקט. נשמע מוש...
