בחזרה למציאות

פרק 41

תקראו מה שכתבתי בסוף. חשוב ביותר ;)
============================

אני מסיים לשטוף את הכלים המלוכלכים מההלוויה ומנגב את ידיי במגבת.
הבית שקט במיוחד מלבד יפחות הבכי של מרתה שנשמעות מידי פעם מחדרה שבקומה השנייה. חדרה שהיה לפני שלושה ימים חדרם שלה ושל כריס.

גל רגשות כואבים מציפים אותי ואני ממהר להדחיק אותם. אני מסתכל סביבי על המטבח וזיכרון לא כל כך רחוק חוזר אלי בבת אחת-

"היית צריך להישאר עם 3 ו- 5. בן." קול הבס של כריס עוצר אותי. אני מסתובב במקומי לעברו ונשען על הקיר מאחורי.
"אני יודע להסתדר בעצמי." אני עונה
"תאמין לי בן, שכולם יודעים את זה טוב מאוד. אני מתכוון לאלי. כרגע אתה ואנה-אל באחריותה, אם יקרה לכם משהו היא זאת שתשא בתוצאות.
אני יודע שלא הייתה לך כוונה רעה, אבל בפעם הבאה תחשוב אילו תוצאות המעשים שלך יגרמו לאחרים.."

ניסיתי לחשוב, באמת.
אבל שום דבר לא הכין אותי שבגלל המעשים שלנו תגמור עמוק באדמה...

משום מה אני מוצא פתאום עניין רב בארונות הכחולים-מזעזעים של המטבח.
תחושה שנואה מציפה אותי. הפעם הראשונה שהרגשתי חרטה על משהו היה כשייריתי בטעות באחד המאבטחים של אבי, למזלי הוא נשאר בחיים.

הלוואי שחרטה היה הדבר היחיד שאני מרגיש כרגע.

"צודק.. מצטער?" אני ממלמל בשקט. כריס מעווה את פניו למשמע בקשת הסליחה הצולעת שלי.

נו ברור! איך מבקשים סליחה על דבר כזה?!

"יש לך עוד הרבה עבודה ילד.." הוא טופח על כתפי בעידוד "וכדאי שתתחיל עם מקלחת כי אתה מסריח כאילו רצת 4 קילומטרים ביום הכי חם בשנה." הוא מחייך בציניות
"האמת שקצת יותר" אני מגחך בכנות, מרפה את ידיי השלובות ומכניס אותן לכיסי מכנסי בטבעיות והוא צוחק בתגובה
"אתה ילד טוב בן, פשוט גדלת עם האנשים הלא נכונים."
(פרק 17)

לא היה לו מושג עד כמה הוא צדק.
מעולם לא היתה לי אמא, המפגש הכי ארוך שלי איתה שאני זוכר ערכה פחות או יותר חצי שעה.

ואבא שלי?

ה'אבא הביולוגי' שלי מת עוד לפני שהבנתי את ההבדל בין ידיים לרגליים.
ה'אבא החוטף' שלי ניסה לרצוח אותי בערך מליון פעמים, ביצע בי ניסויים, התעלל בי והפך אותי לחייל עוד מגיל פעוטון.
אולי הכרתי את כריס לפני חודשיים בסך הכל, אבל הוא הפך לדמות האבהית המובילה.

דפיקות בדלת הכניסה מעירות אותי מהבהייה במטבח ואני קולט שלחיי רטובות.
אני מנגב את הדמעות ומסתכל עליהן בהפתעה.

מתי זה הספיק לקרות?

אם לא מחשיבים את הדמעות שעמדו בעיניי כשאמא שלי התאבדה, אלו הדמעות הראשונות שיורדות לי מאז... אני לא זוכר.
אני מניח שמאז גיל 6.
שוב דפיקות בדלת. אני מנגב את עיניי וניגש לפתוח אותה, מסתכל על אלי וג'ף שמחייכים חיוכים עצובים.
"היי, אפשר להיכנס?" אלי שואלת ואני מפנה את הכניסה.