בין אלפא לאומגה

1

הגשם מאחר השנה.
הרבה זמן כבר לא הייתה שנה יבשה כל כך כמו השנה האחרונה. אבא אומר שהשנה האחרונה שהוא זוכר שהייתה ככה פגעה קשה ביבולים והכל התיקר פי כמה.
אני מביטה החוצה בעצים שזזים ברוח השקטה, החלון סגור אבל אני כמעט יכולה לשמוע את הרוח קוראת לי לרוץ איתה. "תסתכלי עלי בבקשה ריין" אני מחזירה את מבטי אל האישה שעומדת בפתח חדרי, אמא, אני אוהבת אותה... באמת! הייתי בת גרועה מאוד אם לא, אבל לפעמים אני מתקשה להבין אותה. "הטקס מאוד חשוב למה את לא יכולה להעמיד פנים אפילו שאכפת לך?" האנחה המיואשת, זו טכניקה שתמיד עבדה לה כל כך טוב כשהייתי קטנה יותר. לא הייתי יכולה לשמוע את האכזבה הסמויה באנחה שלה ותמיד הייתי ממהרת להביא לה את מה שביקשה, או לעשות מה שאמרה. גדלתי, האנחה כבר לא משפיעה עלי כמו פעם אבל היא כן מכאיבה לי.
"אני מבטיחה לך שאתנהג כראוי בטקס, גם אם לא ארצה" אני מוסיפה את החלק האחרון בהסתייגות העיקר שתהיה מאושרת והעיקר שתרד ממני כבר. "שלא תעיזי לבייש אותי ריין וולפה" היא משארה איום תלוי באויר ויוצאת סוגרת את הדלת מאחוריה.
באנחת רווחה קלה אני נופלת אחרונה לשכיבה על המיטה. היא הופיעה לפני עשר דקות בפתח לחפור שוב על כך שאפילו לא מדדתי את השמלה שלי ומשם זה התפתח הלאה לכל מה שעוד לא עשיתי עדיין.
אני מזדקפת בבת אחת וניגשת לחלון, פותחת אותו בתנופה. הרוח שעד עכשיו הייתה כלואה מעבר לזכוכית נושבת בשובבות על כתפי החשופות ובין השיערות, פורעת את הקוקו שתפס ברישול את הכל על קודקודי. אני כמעט יכולה לשמוע את המשבים לוחשים לי 'בואי' באוזני.
עוד לפני שאני מבינה אני כבר עם רגל אחת על אדן החלון מוכנה לזנק החוצה. אני יכולה לטעום את החופש על שפתי ואת האויר בפי. הרגל השניה ממהרת בעקבות הראשונה ואני קופצת החוצה, נוחתת בקלילות על הדשא הרך שנמעך קלות תחת רגלי החשופות. שפתי נמתחות אחורה בחיוך חושף שיניים, אני בחוץ ואני חופשיה.
אני מיישרת את גופי בתנועה גמישה נהנת להרגיש כל שריר בדרך, עבר הרבה זמן מאז הרגשתי כל כך חופשיה. הרוח שקודם הייתה רק ברמז מכה כעת בעורי על כל מילימטר חשוף, עור ברווז מכסה את זרועותי אבל אני חסרת מנוחה מכדי לשים לב. החדר שלי הוא החיצוני ביותר בבית שהוא בקצה הכפר. היער במרחק של עשרה צעדים ממני ואני יכולה להריח את האויר שבו שמפתה אותי אליו.
"את יכולה להתקרר כאן בחוץ לבושה ככה" אני מפנה את ראשי אל הקול המוכר "אייב!" הוא עומד שעון על הקיר כאילו ידע שלא אצליח להתאפק ואברח החוצה ורק חיכה לי. פניו מעוותות למשמע השם שהדבקתי לו "ריין כבר אמרתי לך. אני לא אוהב את בשם הזה" אבל הוא תופס אותי בכל זאת כשאני קופצת עליו בחיבוק "אפשר לחשוב שלא ראית אותי לפני שבועיים" הוא מתלונן בשקט "שבועיים זה הרבה זמן..." אני לוחשת אל חזהו "אל תלך למכרות שוב... בבקשה אני דואגת לך כשאתה שם למטה" הוא מרחיק אותי ממנו ומחייך אלי "אל תדאגי לי קטנה. תשאירי לי את כל עניין הדאגה פה"
"אז מה קרה עכשיו?" הוא מעביר את מבטו ממני אל החלון ובחזרה "אמא לוחצת עלי בקשר לטקס... היא הזדעזעה בהתחלה כשאמרתי שאם זה לא היה חובה לא הייתי הולכת בכלל" אנחנו מתיישבים על הדשא עם גבנו על קיר הבית. "את לא הולכת לאהוב את מה שאגיד לך ריין אבל... היא צודקת. הטקס הזה הוא חשוב מכל כך הרבה סיבות"
כמעט אף פעם מאז שאני זוכרת את עצמי לא שמעתי את אייברי באותה דעה כמו אמא, הוא היה יותר מקל ממנה. "אתה לא באמת מאמין בזה" אני מסרבת להאמין אבל הוא רק שולח לי מבט עצוב "כולנו חלק ממערך גדול מאיתנו ריין... אני לא צריך לשקר לך ולהגיד שאנחנו במצב מצויין" הוא מניח את ידו על כתפי "את רואה בעצמך את זה שאבא עובד קשה בגילו ואיך המעמד שלנו הוא הנחות ביותר, ולך מגיע כל כך הרבה יותר... זה יכול לקרות אבל רק דרך הטקס" אני נלחמת בדמעות שלי "אני לא צריכה יותר מזה" הוא מחייך ומעביר את אצבעותיו על מצחי, על הסימון המקולל הזה "את נועדת ליותר ריין... תמיד כולם אמרו לך את זה, אולי זה הזמן להתחיל להקשיב להם"