בין אלפא לאומגה

37

אני מתעוררת במיטה ללא זיכרון איך הגעתי אליה, הדבר האחרון שאני זוכרת זה איזושהי תוכנית מטופשת על דולפינים ומסעות בזמן. אני מתיישבת בבת אחת ומסיטה את השמיכה ממני, אני לבושה באותם הבגדים של אתמול רק שעכשיו הם סתורים ומקומטים לחלוטין.
מקלחת חמה וצחצוח שיניים עוזרים לי להרגיש כמו חדשה, אני לובשת מכנס ג'ינס שמגיע עד מעל לברכי וחולצה אובר סייז בצבע ורוד עדין כשאני שומעת משהו מתנפץ על הרצפה מלמטה. ברגליים יחפות אני ממהרת לרוץ את המדרגות מבוהלת מהרעש הפתאומי ורוצה לגלות את המקור שלו. אליאס במטבח מתכופף מעל עיסה של שברי צלחת ובצק נוזלי לא מזוהה "אליאס..." כבר תקופה שאני מתעוררת והוא לא נמצא ואחרי מה שקרה אתמול תיארתי לעצמי שהוא רק יעלם יותר, לא יעמוד במטבח שלו מקלל עצמים דוממים. "התעוררת" הנימה שלו אדישה לחלוטין אני לא יכולה לדעת אם הוא עדיין כועס או שהוא נרגע כבר. "חשבתי להכין לנו פנקייקים לארוחת בוקר" אז זה מה שזה אמור להיות! התערובת נוזלית מדי והיא ממהרת להתפשט למרות חומות הנייר שהוא מנסה להציב לה. "כבר אמרתי לך שאני לא מבשל מדופלם" אני מתנתקת מהמדרגה האחרונה "אתה בבית..." אני זהירה, המצבי רוח שלו לא יציבים ואני מפחדת להאמין שהכל בסדר. "זה הבית שלנו איפה עוד אני אהיה?!" אני מתכופפת במטרה לעזור לו אבל הוא הודף את ידי בעדינות "אל, את עלולה להחתך תני לי לעשות את זה" אני אוספת את כפות ידי לחיקי "גם ירדת יחפה. אלים אדירים ריין אם את שומעת משהו מתנפץ לפחות קחי חמש שניות לנעול משהו על הרגליים" אני פותחת את הפה להגיב אבל הוא מרים אותי בבת אחת ומניח על האי שבאמצע המטבח "שלא תעיזי לרדת עד שאני אומר לך שהשטח נקי מזכוכיות!" אני משלבת את רגלי לישבה בצייתנות שקטה. אני לא אשקר ואגיד שלראות את אליאס מתכופף על הרצפה ואוסף עוד ועוד חופנים של נייר מלא בזכוכיות ובצק נוזלי גורם לי לחייך.
רק אחרי שהוא מוודא שאף שבב לא חמק ממנו הוא נותן לי רשות לרדת. "הערתי אותך?" הוא שואל בזמן שגבו מופנה אלי כשהוא שוטף ידיים "הייתי ערה, הספקתי להתקלח" אני מחווה על שיערי הרטוב וניגשת את הארון מתחילה להוציא מצרכים "מה את עושה?" הכעס שבקולו מרתיע אותי אבל אני נחושה לא לתת לו לראות את זה "רצית פנקייקים לארוחת בוקר לא?!" אני מישירה מבט אליו "אני מכינה פנקייקים. תאמין לי שהכנתי את זה מספיק פעמים אני יודעת להכין פנקייקים" יש שקט למשל כמה שניות ואני מתחילה לשים את החומרים הדרושים בתוך קערה מרגישה את מבטו שנעוץ בגבי "אם אתה רוצה להיות מועיל אז תחמם לי את המחבת... בבקשה" יש רעשים של כפתורים נלחצים וכלי ממתכת מונח על המשטח של הכיריים. השקט מפריע לי אבל אני לא הולכת להיות הראשונה שתשבור אותו "חשבתי להכין לך ארוחת בוקר ואז להציע שנצא קצת, אולי שינוי קטן מהשמורה יעשה לנו טוב" הקול שלו נשמע מעט לא משוכנע "לאן חשבת ללכת?" כמו כל אחד מהלהקה לא יצאתי אף פעם בכל חיי מהשמורה, כל מה שאנחנו צריכים נמצא כאן אין לנו סיבה לצאת והביחד שומר עלינו מהדברים הרעים שעלולים לקרות בחוץ, התרגשתי לצאת מפה אבל שלא יחשוב שהוא יכול לפייס אותי בקלות. "לא חשבתי על זה" הוא מודה אני עוקפת אותו ויוצקת חלק מהתערובת בעיגולים מניחה בהם חתיכות של פירות ושוקולד ואז הופכת. הידיים שלו מסובבות אותי כדי שאעמוד מולו "היית הולכת איתי?"