בגדים נקיים מחכים לי תמיד על קצה המיטה כשאני יוצאת מהמקלחת, אני לא יודעת מי נכנס לתוך החדר שלי אבל המחשבה שהוא עושה את זה כשאני חשופה כל כך מצד השני של הדלת מלחיצה אותי. ניסיתי לשכנע את דמייאן שיתן לי מנעול לדלת המקלחת אבל זה כמו לדבר עם אבן, בצדק אחרת הייתי פשוט ננעלת במקלחת ומסרבת לצאת.
אני מייבשת את המים מהשיערות שלי. מתחיל כבר להתקרר והדבר האחרון שאני צריכה פה זה לחלות, אני די בטוחה שאיש לא יטפל בי או יקל עלי בגלל זה.
הפתח הקטן בדלת נפתח ומגש נדחף פנימה בשעה שהפתח נטרק מיד, המגשים שנדחפים בדייקנות של שען שוויצרי שלוש פעמים ביום עוזרים לי להעריך את השעות.
הלב שלי מדלג על פעימה כשאני מבחינה שהמגש מכיל רק קנקן מים וכוס. חלפו רק כמה ימים מאז הפעם הנוראית הזאת שנאלצתי לתרום דם בכפייה, יומיים לפני התחילו בדיוק ככה.
מתחיל להיות לי קשה לנשום, החמצן מתקשה לעבור דרך הריאות אל הלב ולעשות את עבודתו. הרגליים שלי מתקפלות תחתי בזמן שהמוח זועק שאני בתוך התקף חרדה. הקירות כאילו מתקרבים ומצמצמים את החדר לקוביה של מטר על מטר.
"ריין! מה יש לך לעזאזל?!" חלק אחד של המוח שלי, זה שלא עסוק בלהזות מחנק ועולם קורס, מציין בפני שדיימאן הצליח להגיע לכאן מאוד מהר ושהוא נראה באמת מודאג. הוא תופס אותי בידיו ולוקח אותי מחוץ לחדר דרך כמה מסדרונות אל מקום שנראה כמו בית חולים צבאי, אלו המסויידים בלבן עם מיטות שטח נוראיות ואחות בחלוק עם הבעת פנים מזוייפת של איכפתיות.
האחות בודקת אותי לכמה שניות "יש לה התקף חרדה, אני אתן לה משהו שירגיע אותה" אני נרתעת אחורה כשהיא מוציאה מזרק מאחת המגירות "ת-ת-תרחקי ממני עם זה!" הגרון שלי כואב והמילים יוצאות חנוקות משפתי. האחות מרימה גבה "אל תדאגי זה יעזור לך-" הגב שלי נתקע בקיר מאחורי ואין לי לאן לברוח "לא! אני לא רוצה" דמייאן מניח את ידו על היד של האחות "אין דרך אחרת? היא גם ככה בפאניקה, היא מפחדת ממחטים" האחות מעבירה את מבטה ממנו אלי וחזרה "תחזיק אותה, אל תתן לה להסתכל" אני צועקת ומנסה להלחם בו כשהוא עוטף אותי בידיו עד שהתרופה מחלחלת אל מחזור הדם שלי.
"ילדה טובה" האחות עוזרת לדמייאן והשכיב אותי על המיטה. "את בסדר גמור" היא מלטפת את ראשי ולי אין כוח להתנגד לשום דבר. "מה בכלל עשיתם לילדה המסכנה?" היא נשמעת נוזפת "היא נראת מותשת לחלוטין... וזה לא רק בגלל מה שעבר עליה עכשיו!" אני עוצמת עיניים בעייפות התרופות מטשטשות אותי לחלוטין "תהי בשקט, תתמקדי בעניינים שלך" קולו של דמייאן עונה לה "היא שוכבת במרפאה שלי אחרי התקף חרדה זה מאוד העניין שלי-" קול של מכה ושל גוף מתנגש ברהיט גורם לי להתיישב בבת אחת ולהלחם בסחרחורת שלי. האחות מחזיקה את פניה ביד אחת וידה השניה מייצבת אותה לאחר ההתנגשות בשולחן המתגלגל שעליו התפזרו כל מיני כלים. "העניינים שלך" דמייאן נשאר רגוע לחלוטין. הוא מסתובב ומבחין במבט שלי, חיוך מוזר מרחף על שפתיו גורם ללב שלי לפעום במהירות "אל תדאגי, את שמורה כאן" ידו מלטפת את שיערי מעבירה צמרמורת בגופי. אחרי שהוא מעיף מבט נוסף באחות הוא יוצא מהחדר כשהדלת נטרקת מאחוריו. האחות מתנתקת ממקומה וניגשת אלי. "תנסי לישון עכשיו" היא לוחשת ואני מבחינה בשיערה השחור שהשתחרר מהקוקו בו היה אסוף "אני לא עייפה" אני מתנגדת לה אבל ידה דוחפת אותי בעדינות למטה על המיטה "זה חשוב שתנוחי" שמיכה חמה נפרשת עלי "אם את צריכה עזרה להירדם..." היא מושיטה לי כדור לבן קטן וכוסית מים "ואם אני אגיד לא?" אני מביטה ישר בעיניה "יש דרכים אחרות" היא מסמנת בראשה אל המזרקים ששוכבים על השולחן. אני בולעת את הכדור במהירות "ילדה טובה... את ילדה טובה"
**********
שלא תגידו שאני לא מקיימת הבטחון הנה הפרק של היום
YOU ARE READING
בין אלפא לאומגה
Werewolfזה כמו לעמוד במרכז תהום ושניהם משני צדדי, בידי כל אחד מהם חבל והוא מוכן למשוך אותי למעלה. צד אחד חיים וצד אחד מוות, עלי לבחור. החיים של ריין מתוכננים מראש, היא תגדל, היא תגיע לגיל שבע עשרה ותיועד לאלפא של הלהקה. אין מקום לטעויות ואין מקום לאפשרות שנ...
