בין אלפא לאומגה

5

לפני שזה מתחיל אני רוצה להגיד תודה.
אני יודעת שזה מעט מעצבן שלוקח לי זמן לפרסם כל פרק, שהפרקים לא כל כך ארוכים ושאין זמן מסודר למתי עולה פרק (בדרך כלל אמצע הלילה אבל אל תתפסו אותי במילה).
אז תודה למי שנשאר/ת ובכל זאת קורא/ת את השטויות שעולות לי על הדף.
אני רוצה להבהיר שאין לי שום דבר כתוב מראש וחוץ מרעיון כללי אהעלילה עדיין נבנת כל פרק מחדש אז אם מישהו רוצה להציע להגיד להעיר אני עם אוזניים פתוחות לרווחה♡

שלוש שעות לטקס.
אמא באמת קיימה את ההבטחה שלי. הייתי צריכה לאפשר לה להלביש אותי בשמלת הטקס, לסדר את שיערי ואפילו למרוח מעט איפור על פני.
נראתי הכי לא אני שאפשר. אולי אם היו מסתכלים מקרוב לתוך עיני היה אפשר לאתר את הבחורה החופשיה שאוהבת ללבוש בגדים פשוטים וללכת על מזח הסלעים בים שגובל בשמורה. עכשיו נראתי יותר כמו בחורה מהוגנת שבדרך למסיבה, למרות שהפנים שלי מתאימות יותר להלויה.
"את נראת כמו מלאך" אייב מתגנב מאחורי כשאני מביטה בחלון "מלאך?" אני מסתובבת אליו מבולבלת "את נראת מקסים" הוא נושק לראשי אבל נזהר לא לחבק אותי, הוא חזר שוב מהמכרה במיוחד לכבודי אבל כל בגדיו עדיין מאובקים.
"אתה נראה נורא" זה מבהיל אותי, עיניו מצומצמות כאילו האור מכאיב לו וגבו עוד קצת כפוף מכך שאי אפשר לעמוד זקות בתוך המכרות. "אני בסדר" שיניו עדיין לבנות כשהוא מחייך. "אני לא יכול לוותר על יום עבודה" זו האמת. אייברי חכם הוא יכל להצליח הרבה יותר אם יכל ללכת ללמוד. אבל במקום זה הוא חייבת לעבוד במכרות, המעמד של המשפחה לא מספיק כדי שיוכל למצוא משרה מכובדת יותר והוא לא יכול לעמוד מהצד כשהמשפחה שלנו בקשיים כלכליים.
אני מסיטה את מבטי בבושה ממנו. חלק מהסיבה של למה המשכתי להסכים עם כל הטקס הזה טמון במצב של המשפחה. אם אבחר בסופו של דבר המעמד שלנו ישתפר, אייברי יוכל למצוא עבודה טובה יותר שלא תפגע בבריאות שלו כל פעם, תולי תוכל למצוא חתן ברמה גבוה יותר וצ'אד יוכל לגדל ילד שלא ידע מה זה רעב בחיים שלו. והכל תלוי בשאלה אם אשתתף בטקס ואבחר. "היי. תסתכלי עלי" אייב מבקש ממני ואני מחזירה את מבטי אליו. "הבאתי לך מתנה ממני" הוא מכניס יד לכיס ומוציא קופסא כסופה קשורה בסרט "אייב לא היית צריך!" אני קוראת מעט בזעזוע, הוא עובד קשה בשביל הכסף שלו "תשתקי ותקחי אותה כבר" הוא צוחק עלי. אני פותחת את הקופסא ומגלה שרשרת עדינה מכסף עם תליון של טריסקל. ידי מתרוממת ישירות לכתם לידה שלי.
כשנולדתי הרופאים חשבי בהתחלה שיש לי מום במצח, היה כתם לא מוסבר מעט מעל לגבות שלי. כמה שעות לאחר הלידה הכתם התייצב לצורה של שלושה גלים הרודפים אחד אחרי השני. הטריסקל, סמל של אור והתחדשות, אומרים שזהו סימן טוב סימן של ברכה אבל בעיני הוא תמיד היה קללה. אמא תולה בי המון תקוות רק בגלל הסימן הזה, היא טוענת שהאל שלח אותו לפני.
"זה בשביל שתמיד תזכרי שבעיני את כבר מסמלת את האור" אייב מנער אותי מהשתיקה הפתאומית "זה יפייפה" זו הפעם הראשונה שאני לא שונאת את בסימן הזה. אייב משחרר את השרשרת מהקופסא ועונד לי אותה סביב הצוואר. "תזכרי לנופף לי מהבמה אני אחכה לזה" הוא ממשיך לצחוק עלי "אם אני לא אקפא מפחד אני אשלח לך גם נשיקה".
"ריין! צריך לצאת!" אני מחלצת חיוך אל אייברי "זה הסימן שלי" אני מרימה מעט את שולי השמלה כדי לא למעוד וצועדת לדלת "תאחל לי בהצלחה?" הקול שלי מעט יותר ציני ממה שתכננתי. אייברי זוקף שני אגודלים "אני אמשיך לחפש את ההילה שלך" הוא אומר לי "אני לא אפסיק" אני יוצאת מהחדר אל הסלון "ובכן?" אמא נראת מאושרת "הרגע הגדול מגיע!" אני מפנה את פני אל אבא שיושב בספה לשם שינוי הוא נקי מאבק המכרות ולבש בבגדים חגיגיים "מה אתה חושב אבא?" אני מתיישבת לרגליו ומניחה את ידו על הבד "אני לא צריך לחשוב יקירה" ידו מלטפת את פני "אני יודע שאת יפייפיה ולו רק בגלל השעות שאמא שלך השקיעה בלספר לי על כל פרט קטן" אני נושכת את שפתי כשאני מביטה בעיניו הקהות שממצמצות ואפילו לא מביטות לכיווני "מה הייתי נותן כדי לראות אותך עכשיו ממש ולא רק לפי הדמיון" אני מחייכת וכשהוא מרגיש בחיוך שלי הוא מחייך גם.